הבלוג הזה הוא על מוזיקה ועל מוזיקאים – ישראלים ובינלאומיים, ידועים ולא ידועים. אחת מהמטרות שהצבתי לעצמי היה לכתוב במסגרתו על מוזיקאים שעמם התחככתי עם השנים ובהם לא מעט חברים שעמם יצרתי בעבר מוזיקה.

את הפוסט הראשון החלטתי לייחד למוזיקאי כזה, שהוא במקרה גם החבר הכי טוב שלי – המתופף יהודה רקיע. אני לא כותב על יהודה כי הוא החבר הכי טוב שלי. אני כותב עליו כי הסיפור שלו, בעיני, מקסים ומעורר השראה – כזה שמביא ערך מוסף לכל קורא, בין אם הוא מוזיקאי ובין אם לאו.  

תכירו: יהודה רקיע

אני ויהודה חברים מאז קיץ 1982, עת שבתי עם משפחתי ממגורים בארצות הברית. למדנו באותה הכיתה בבית הספר התיכון בית חינוך עירוני ג׳ ומהר מאוד גילינו המון נושאים משותפים שהמרכזי שבהם הייתה האהבה הגדולה שלנו למוזיקה. יהודה היה אז המתופף של להקת הנוער ״זיתים שחורים״ ואני חיפשתי להקים להקה משלי. עם התפרקותה של ״זיתים שחורים״, החיבור ביני לבין יהודה והחיבור של שנינו עם בן כיתה אחר, הגיטריסט עדו בביוף, הוליד את להקת "דיזסטר״ – להקה שביצעה חומר מקורי שכתבנו אני ועדו. הופענו עם דיזסטר במרתון רוק, בשתי תחרויות פזמון-תיכון, במסיבות ובאירועים בבית הספר, הקלטנו כמה שירים באולפני הקלטות ונהנינו מכול רגע.

דיזסטר בהופעה במסיבת חנוכה 1983 במרתף של בית הספר

יש לי הרבה זיכרונות יפים מהתקופה שניגנו ביחד בלהקת הנוער. שניים מהם חזקים במיוחד. הראשון נסב סביב הייחוד שהיה ליהודה כמתופף משאר המתופפים הצעירים שניגנו בלהקות הנוער של אותה התקופה,  ודרכו גם ייחד את הסאונד של דיזסטר – השימוש בבונגוסים (ראו בתמונה לעיל את הבונגוסים האדומים ששילב בסט). הזיכרון החזק השני: אנחנו על במת הפזמון תיכון של 1984 מנגנים שיר שכתבתי והלחנתי ונקרא: ״קרן״. יהודה מתופף על התופים של איקי לוי האגדי (להקת ברוש הופיע מאוחר יותר עם גידי גוב כאורח), אבי אדריאן על הקלידים כמפיק מוזיקלי של הפזמון תיכון וירון סויארנו הנפלא על הבס. אלף איש יושבים לפנינו. בכול החזרות שקדמו להופעה, ממש לפני הפזמונים בשיר שבצענו, אני ואבי מנגנים תפקיד ריף בהרמוניה – אבי בקלידים, אני בגיטרה. לפעמים הייתי שוכח לנגן את הריף הזה ומתחיל את הפזמון. אבי היה מגבה אותי. בהופעה עצמה אני שוכח לנגן את הריף בפזמון האחרון ודווקא הפעם, משום מה, אבי לא מנגן את הריף (כשביררתי אחר כך עם אבי מה קרה, הוא הסביר שגם בחזרות הוא לא ניגן את הריף בפזמון האחרון. כלל לא שמתי לב לכך). ארבע שניות שנפרשות לנצח. יהודה מציל את הרגע, מבין שאנחנו בתקלה בלייב, סופר ארבעה רבעים תוך הקשה על המקלות, מבצע מעבר על התופים ואני נכנס בחזרה לפזמון. אף אחד לא הרגיש שהייתה תקלה. זה יהודה – Cool Under Pressure.

על הסט בהופעה

עם השנים, הצבא גדע לנו את החגיגה. אחרי השחרור פנינו לדאוג לפרנסה, לימודים ולקריירה, והמוזיקה, בלב כבד ובלית-ברירה – נזנחה.

בעוד שהקטליזטור שעבד עליי לחזור ליצור מוזיקה ולבצעה על הבמות היה משבר גיל הארבעים, ליהודה זה לקח קצת יותר זמן. ולכאן מתנקז הסיפור. תראו לי אנשים שבדיוק בגיל חמישים, שעה שמוזיקאים אחרים תולים את הנעליים, בוחרים דווקא להורידם מוו התליה ולנעול אותן מחדש. ולא רק זאת, אלא שמאותו הרגע הם מקימים הרכבים משלהם ואף מנגנים בהרכבים שמלווים אמנים כמו אלון אולרצ׳יק, נורית הירש, קובי אשרת, שרי, עוזי פוקס, יהודה אליאס, שלומית אהרון, חני נחמיאס, דורון מזר, יונתן מילר וג׳קי מייקה. גדלנו על המוזיקאים הנפלאים הללו (אלון אולרצ׳יק הוא חלק מפסקול חיי, אם כבסיסט של ״כוורת״ ואם בקריירת הסולו. בעיניי מדובר באחד המוזיקאים הישראלים הגדולים בכל הזמנים). ובכן, האיש הזה הוא יהודה רקיע.

עם אלון אולרצ׳יק

איך זה קרה? הייתי מת לקחת קרדיט על העניין. יהודה הגיע לכל ההופעות של הלהקות שהקמתי במהלך השנים (עפר מזר והזרים, מוסררה) וראה על הבמה גבר מתבגר, בגילו, שמתקשה לוותר על החלום. אבל זה לא הייתי אני שהחזרתי את החיידק המוסיקאלי לחייו. היה זה מוזיקאי אחר, אביעד בק, אדם הידוע בירושלים לא רק כזמר אלא גם כאדם מקסים, חייכן ומפרגן. בשנת 2017, כשהוא בן חמישים, יהודה נפגש אקראית עם אביעד במפגשי ערב שבת בפארק ניות בירושלים שם היו מתקבצים מדי ערב שבת מוזיקאים וחובבי זמר ירושלמים, מצוידים בגיטרות והרבה מצב רוח . אביעד מוביל את המפגשים הללו גם היום וממשיך לעשות שמח בלב לכול מי שמשתתף או עובר באזור. המפגש הזה נקרא ״גוד שאבס״ והוא באמת עשה ליהודה גוד. ישיבה על קחון של אחד האורחים שהיה מונח על הדשא במפגש הראשון, והחיבוק החם של אביעד והחברים,  הצית משהו ביהודה. ״זה החזיר לי את חדוות הנגינה״ הוא העיד. עד מהרה, יהודה רכש קחון משלו והיה מגיע מעת לעת למפגשים הללו ומוסיף להם גרוב.

יהודה והקחון ב״גוד שאבס״

ההיכרות עם המוזיקאים במפגשי ה״גוד שאבס״ הביאה עמה הזדמנות להשתלב בהפקת מופע הקאמבק של הזמר ג'קי מייקה .יהודה רכש סט תופים מקצועי ובין מחויבויות העסק והמשפחה נכנס לרוטינת אימונים אינטנסיבית ועבד קשה להסרת חלודה שהצטברה עם שנים. מופע הקאמבק של הזמר ג׳קי מייקה (שזכה להצלחה גדולה במהלך שנות השבעים והשמונים), מצא את יהודה מלווה את מייקה מאחורי הסט בסיבוב ההופעות שערך ברחבי הארץ במהלך השנים 2018-2019. גם אני הגעתי לכמה מההופעות הללו ומאוד נהניתי מהרפרטואר ומההרכב. אבל יותר מכול, נהניתי לראות את יהודה נהנה.

בהופעה עם ג׳קי מייקה

כל כך נהנה, עד שיהודה החליט להקים הרכב שמנגן קברים שנקרא ״רית׳ם אנד זוז״. עם הזמן התייצב ההרכב סביב יהודה וחלק מחברי להקת מוסררה, שסיימה את סיבוב ההופעות שלה בסוף שנת 2018. כמובן שהגעתי גם לכמה הופעות של ההרכב הזה, שמדי פעם שינה פניו אך לעולם שם את יהודה מאחורי התופים.  ההרכב הציע גרסאות כיסוי לשירים ידועים שבוצעו על-ידי מוזיקאים מגניבים וזמרות נהדרות, ובהחלט גרם לקהל לזוז לצלילי להקת" רית'ם אנד זוז". חבל שההרכב הזה אינו פעיל כיום.

״רית׳ם אנד זוז״  בהופעה

מכאן הפך התחביב למקצוע וב-2021 יהודה הצטרף להפקה של הזמר מוטי זרגרי, שהרים מופעי מחווה לאושיות הזמר הישראלי וליוצריה, והחל  חורש את הארץ לאורכה ולרוחבה עם ההרכב החדש שלו. המופעים הללו מתקיימים בהיכלי תרבות בערים השונות ברחבי הארץ ויהודה צובט את עצמו כשהוא מביט על האמנים שחולקים עמו את הבמה, או על הקהל הרב שמגיע ומשווע לתרבות ולקצת נורמליות בימים הקשים שאנו עוברים. הוא מבין שהוא מלווה את הזמרים הידועים הללו כשהם מבצעים שירים שהם פס הקול של חיינו כישראלים. הוא לא העלה על דעתו לפני שש או שבע שנים שהנגינה ברמות הללו תהיה חלק משגרת יומו, למרות האהבה הגדולה שהייתה לו למוזיקה – אהבה שמעולם לא גוועה.

כשיצרתי עמו קשר כדי שיאשר לי לכתוב את הפוסט הזה עליו, הוא כתב לי שממש באותו השבוע ההרכב מתוכנן להופיע שלוש פעמים. זה עד כמה שההרכב הזה מצליח לפגוע בול במצב הרוח הלאומי (הוא גם הוסיף – "ושלא תעז לכתוב עליי סופרלטיבים!" ).

עם נורית הירש

שאלתי את יהודה: איך עושים את מה שעשית בגיל יחסית מאוחר וכאשר אתה נדרש להתחיל כמעט מאפס, בעיקר לאור העובדה ששנים קפאת על השמרים, שהרי מעבר לכישרון ולטכניקה, מתופף צריך גם כושר נגינה, קואורדינציה וגוף חזק שמתפקד היטב, וכך השיב: ״הצבת יעדים, רצון, עבודה קשה, חברות, הקשבה… סה״כ אני משרת את השירים… כל אחד מאלה, וכולם גם יחד, מתארים יופי איך מוזיקאי יכול להצליח ואפילו להתפרנס גם אחרי שנים שלא החזיק מקלות ביד״.

בעיניי, המוזיקאי הזה שנקרא יהודה רקיע הוא דוגמא ומופת לכך שניתן בכול גיל להגשים חלומות – לעתים כנגד כל הסיכויים. סיפורו לא רק שמעורר השראה, אלא אף קורא לפעולה: תחלמו! תעזו! קומו מהספה! תכננו את הקאמבק שלכם! תעבדו כדי להשתפר! העניקו לעצמכם צ׳אנס להגשים חלום שטרם הגשמתם! או כמו שיהודה אומר תמיד: "מתים פעם אחת – חיים כל יום."

עם חני נחמיאס