היכל התהילה של הרוקנרול – "זה מעצבן אותי!"

כוונתו של הבלוג הזה שאני כותב הוא להיות חיובי ולעשות טוב כי מוזיקה היא עניין מאוד חיובי שעושה טוב. אבל למרות שהבטחתי לעצמי להתאפק עוד כמה פוסטים לפני שאשים את העניין המעצבן הזה על השולחן, אני ממש מתקשה לעמוד בהבטחה הזאת.

אז הפוסט הזה מוקדש למיזם, שהוא מיזם נפלא שהתקלקל עם השנים – "היכל התהילה של הרוקנרול". ולמה התקלקל? כי הדרך שבה הגוף הבוחר של ההיכל הזה בוחר את האומנים שנכנסים להיכל הזה מצליחה לעצבן לא רק אותי, אלא מיליוני אנשים – כל שנה מחדש.

ברור לי, כמו שוודאי ברור לכם, שאמנות היא דבר יחסי, בעין המתבונן וכזה הקשור בטעם אישי בנסיבות הסביבה החברתית המיידית. המוזיקה, כסוג שלא אמנות, לא שונה בעניין. אבל במסגרת כל היחסיות הזאת, הטעם והריח, יש עדיין דברים שאי אפשר להתווכח עליהם עובדתית. למשל, אפשר להתווכח אם אנחנו אוהבים את הלהקה האגדית "בוסטון" יותר מה"ביסטי בויס" או להפך, אבל האם אפשר להתווכח על החשיבות ומידת ההשפעה של בוסטון על המוזיקה בכלל ועל הרוקנרול בפרט, ביחס ל"ביסטי בויס"? הרי כל מי שקצת מבין קצת במוזיקה ישלול מיד כל מקום להשוואה. נכון?  איזה נכון ואיזה בטיח, ואתם יכולים לבדוק אותי בעניין – ה"ביסטי בויס" נמצאים ברשימת היכל התהילה של הרוקנרול ובוסטון לא. מתחיל לעצבן?  חכו, רק התחלנו.

בוסטון בשנת 1977

בואו נתחיל בהסבר על מה זה בכלל היכל התהילה של הרוקנרול, או בשמו הלועזי המקורי: The Rock and Roll Hall of Fame. ובכן, זה סיפור יפה של גבר בשם אהמט ארטגון, איש עסקים אמריקאי ממוצא טורקי, שהיה יו"ר חברת התקליטים "אטלנטיק" בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. ארטגון החליט ב-1983 להקים קרן שנקראת "הקרן של היכל התהילה של הרוקנרול". הרעיון שלו היה לאסוף כסף כדי להקים בעתיד מוזיאון שיתעד את קורותיה של תעשיית המוזיקה בארצות הברית. רעיון ערכי וחשוב.  

אמהט ארטגון

האיש הקים סביבו צוות של אוהבי מוזיקה מהתעשייה ולא עבר זמן רב והצוות הזה בא אליו עם רעיון מבריק: בוא ניצור מנגנון שיבחר מדי שנה להיכל התהילה של הרוקנרול מוזיקאים, אמנים, אנשי תעשייה חשובים ומשפיעים מתחומי המוזיקה, ההפקה והסאונד. התהליך הזה יביא לעליית קרנה של תעשיית המוזיקה האמריקאית ויניב כספים שישמשו בעתיד להקמת המוזיאון. האיש קנה מיד את הרעיון והרים את הטקס הראשון כבר בשנת 1986.

רגע. לפני שנתקדם, בואו נבין את הכללים שנקבעו לקביעת מועמדותם של אומנים ולהקות להיכל התהילה של הרוקנרול ולהחלטה מי בסופו של תהליך יכנס אליו. אז הנה הכללים: (1) חייבות לעבור שנות דור (25 שנים) כדי שאמן יהיה כשיר להיות מועמד להיכנס להיכל. למה שנות דור? כי הזמן הזה מאפשר בחינה ארוכה ולאורך זמן של חשיבותו ומידת השפעתו של האמן על המוזיקה באופן כללי, על מוזיקת הרוקנרול באופן פרטני ועל המוזיקה של אמנים אחרים. עושה שכל! (2) יוקם פורום של אמנים, היסטוריונים של המוזיקה ואנשים חשובים מאוד מתעשיית המוזיקה שיקבעו מועמדויות של אמנים, ואחר כך יבחרו מהם בין 6 ל-12 מועמדים שיכנסו להיכל המוזיקה באותה השנה. נשמע סביר! (3) כל שנה יתקיים טקס שבו יקבלו האומנים שנבחרו את הפרס מאיש תעשייה אחר אשר המוזיקה של האמן הזה השפיע על חייו ו/או על המוזיקה שלו. איזה יופי!

השנים הראשונות ראו את האומנים הגדולים בהיסטוריה נכנסים להיכל, החל באלוויס פרסלי, ריי צ'ארלס, אלטון ג'ון ובילי גו'אל, עבור בלהקות כמו הביטלס, הרולינג סטונס והאיגלס, וכלה בלהקות פאנק שנויות במחלוקת כמו ה"סקס פיסטולס" וה"קלאש". אפשר היה להתווכח על טעם מוזיקלי, אבל אף אחד לא יכל להתווכח עם התרומה הענקית של כל אחד מהאמנים או הלהקות למוזיקה ולתעשייה – אפילו של ה"סקס פיסטולס".

בילי ג'ואל נואם בטקס הכניסה שלו להיכל התהילה

זה הלך בכיוון נפלא. הטקסים האלה הראו איך קווינסי ג'ונס מכתיר על הבמה היוקרתית הזאת ב-1986 את ריי צ'ארלס, ואיך קית' ריצ'ארדס מכתיר באותה שנה את ארית'ה פרנקלין, ואיך אלטון ג'ון מכתיר באותה השנה את ה"ביץ' בויז". הטקסים הללו גם ראו איך דיוויד גרוהל וטיילור הוקינס (מה"פו פייטרס") מכתירים את קווין הענקית בשנת 2001, ואז השניים עולים שוב לאותה הבמה ב-2013 כדי להכתיר את "ראש" האדירה. ברוס ספרינסטין הכתיר ב-1988 את בוב דילן ומיק ג'אגר עלה באותה השנה להכתיר את הביטלס.

בראין מאי ורוג׳ר טיילור מקווין, עם אמו של פרדי מרקורי, מקבלים את הפרס במהלך הטקס של שנת 2001

אחת ההחלטות החשובות שנעשו עם השנים באותו גוף שמנהל את הקרן הייתה לבצע הפרדה בין קריירת סולו של מוזיקאי לבין הקריירה שלו כחבר בהרכבים שונים. הגטריסט האגדי, אריק קלפטון, למשל, מחזיק בשיא ההכנסות להיכל – שלוש פעמים. פעם אחת הוא הוכנס במסגרת השתתפותו בלהקת ה"יארד בירדס", פעם שניה במסגרת השתתפותו בלהקת "קרים" ופעם שלישית בזכות קריירת הסולו שלו. מה שמעלה את השאלה: איך זה שסטינג, למשל, שהוכנס להיכל במסגרת השתתפותו בלהקת "פוליס", לא הוכנס עד היום להיכל בזכות קריירת הסולו שלו, שהיא אחת מהמפוארות בתולדות הרוק. מעצבן? תוסיפו לרשימה.

אריק קלפטון ב-1978

ולא רק זאת, חלק מהאומנים והלהקות הללו עלו על הבמה במהלך טקסי ההכנסה שלהם להיכל ונתנו בראש הופעה לפנתיאון! תראו איך ה"פו פייטרס" קיבלו את "ראש" בתום טקס ההכתרה ב-2013, ואיך "ראש" ממשיכה משם לתת בראש עם היצירה האלמותית שלה, "טום סוייר", ואחת הגרסאות החיות הכי טובות שהם נתנו אי פעם ל-The Spirit of Radio (והייתי בשלוש הופעות חיות של "ראש" בימי חיי, כך שאני יודע להשוות):

בזכות כל אלה, הקרן אכן הצליחה לגייס את מאות מליוני הדולרים שנדרשו כדי להקים מבנה ארכיטקטוני מרשים בקליבלנד אוהיו, שמאכלס מאז 1996 ועד היום את מוזיאון היכל התהילה של הרוקנרול. המוזיאון מתעד היסטוריה חשובה לא רק לאוהבי רוק, בלוז ורוקנרול כמוני, אלא לאנושות כולה, שהרי המוזיקה, כמו שאר צורות האמנות, היא מזור ומזון לנפש האדם.

מוזיאון היכל התהילה בקליבלנד, אוהיו

ואז משהו השתנה ואני התחלתי להתעצבן. שנה אחרי שנה שלהקות כמו בוסטון, טוטו, סטיקס, ופורנר (שאגב הוכנסה השנה סוף סוף השנה להיכל), ומוזיקאים כמו סטינג, בריאן אדמס, פיטר פרפטון ודומיהם, כלל לא נלקחים בחשבון על-ידי אותו גוף בוחר של אלף ומשהו אנשי תעשייה.

במקומם נאלצתי לראות בעיניים כלות כיצד נכנסים להיכל "דפש מוד", ה"גוגוס", Jay-Z, ג'נט ג'קסון… זה עניין של טעם, בסדר, אבל שמישהו יסביר לי איך בכלל משווים את החשיבות וההשפעה למשל של סטיקס על הרוק הפרוגרסיבי להשפעה של ה"גוגוס"? או איך ניתן להשוות בין המוזיקה הנפלאה ואת הנגינה הגאונית של של נגני-העל של טוטו לבין מוזיקת הסינטיסייזרים של "דפש מוד"? איך אפשר להשוות בין בריאן אדמס שהשפיע על דורות שלמים של רוקיסטים וגיטריסטים לראפר Jay-Z? ואיך מעדיפים את ג׳נט ג׳קסון על פני ג'ו קוקר או על-פני סטינג, איך?

מה לעזאזל קורה שם בגוף הבוחר הזה – שאמור, אגב, להיות אובייקטיבי ונטול-פניות? לא תשכנעו אותי שאף אחד מתוך אלף ומשהו בגוף הבוחר של היכל התהילה לא ראה, למשל, את טוטו בהופעה חיה?  הנה, כנסו ללינק ותצפו בנגני-על-חלל האלה מנגנים להיט שלפני חודשיים בערך עבר את המיליארד (!!!) ההורדות בספוטיפיי:

עכשיו, תבינו, אני בא לפוסט הזה עם מטען עצבים של שנים כי אני מלווה את מיזם הזה מתחילת שנות התשעים. התעצבנתי מדי שנה מחדש כאשר שוב ושוב דחו למשל את המועמדות של הטריו הגאוני "ראש" כדי לבחור במקומה את "אבבא" או את "טוקינג האדס". היו גם שנים שהתפוצצתי מעצבים לראות איך מעדיפים את מדונה למשל על-פני פיטר גבריאל, או את "גרין דיי" על-פני "פורנר". בואו. הלב שלי כבר לא יכול לעמוד בשטויות של הגוף הבוחר הזה של היכל התהילה.

מהסיבה הזאת, התפוצצתי מצחוק והתמלאתי באושר כאשר אלכס לייפסון, הגיטריסט האגדי של "ראש" עלה לבמה כדי לקבל את הפרס ובנאום שלו נתן 2.33 דקות רצופות של "בלה, בלה, בלה". הוא לא מודה בזה עד היום, אבל אין ספק בליבי שהביע בכך את חוסר שביעות הרצון שלו מה"ווייה דלורוזה" שהמוסד הזה העביר שנים על גבי שנים אותו ואת חבריו ללהקה הגאונים גדי לי וניל פירת' (עליו השלום). הנה, תראו איזה בית ספר הוא עשה להם על הבמה של אחד הטקסים הכי נחשבים בעולם:

בעיניי, הפספוס הגדול של היכל התהילה של הרוקנרול הוא הסטייה מהקריטריונים שהוא עצמו קבע. אולי הגוף הבוחר הזה מנסה להיות אטרקטיבי יותר בעיני הדור הצעיר, או לפנות לקהל של סוגי מוזיקה שאינם רוקנרול או הרוק לסוגיו (תסבירו לי איך הראפר Jay-Z קשור לרוקנרול?).

על כל פנים, בעיניי מדובר בתעודת בושה גדולה להיכל הזה שהלהקות והאומנים הבאים, למשל, לא נמצאים בו: בוסטון, טוטו, סטיקס, איירון מיידן, אמרסון לייק ופלמר, אסיה, ג'טרו טול, קינג קרימזון, יואי לואיס והחדשות, בריאן אדאמס, ג'ו קוקר, פיל קולינס, סמי הייגר, דון הנלי, ועוד רבים וטובים שכמותם.

תראו את סטינג מבצע את FRAGILE בהופעה חיה:

ועכשיו שיסבירו לי איך לעזאזל המוזיקאי הגאון הזה, גורדון סמנר, המכונה ״סטינג״, שמכר עשרות מיליוני אלבומים בקריירת הסולו שלו, ותרם לאנושות אינספור להיטים, לא נמצא בהיכל התהילה? איך? איך? זה מעצבן אותי!