סטיב לוקת׳ר, מייקל לנדאו ודן הוף הם שלושה גיטריסטים אמריקאיים, הידועים בעגה המקצועית כ-Session Musicians. כלומר, נגני אולפן שיודעים להגיע לסטודיו שאליו נקראו, לקבל דף עם אקורדים או תווים, לקבל תדריך מהמפיק והאמן, לקבל הקצבה של זמן אולפן, להקשיב לדמו פעם או פעמיים, לנגן ולהקליט את הוורסיה שלהם לשיר בכמה טייקים בודדים בצורה הייחודית לסגנון הנגינה שלהם, ולצאת מהאולפן כשהם משאירים אחריהם יצירות מופת מוזיקליות.

השלושה, אך בעיקר סטיב לוקת׳ר (המכונה לוק), עבדו עם גדולי האומנים והמפיקים בעולם במהלך שנות השבעים, השמונים והתשעים של המאה הקודמת, ונחשבים לא רק לגיטריסטים הכי מושמעים בהיסטוריה, אלא גם למוזיקאים שקבעו את הסאונד הכללי של השירים באותן השנים.

סטיב לוקת׳ר

מה המשותף לשלושת הגיטריסטים הללו מעבר להיותם נגני אולפן מנוסים?

ובכן, לפני הכול – הם חברים טובים. אבל מעבר לכך, יש להם הרבה מן המשותף. כולם, למשל, נקראו תכופות על-ידי מפיק-העל האגדי קווינסי ג׳ונס לעבוד על מגוון פרויקטים שלו, וכולם נקראו על-ידו לנגן גם באלבומים של מייקל ג׳קסון. לוקת׳ר עשה את כל עבודת הגיטרות באלבום שהפך ברבות הימים לאלבום הכי נמכר בהיסטוריה – Thriller (אדי ואן היילן אמנם נקרא לנגן את הסולו בשיר Beat It, אבל את כל השאר עשה לוקת׳ר, כולל הריף המפורסם של השיר), דן הוף ומייקל לנדאו עשו את עבודת הגיטרות באלבום Bad.

מייקל לנדאו

לוקת׳ר ידוע בעיקר כגיטריסט, וגם זמר בחלק מהשירים, של אחת מלהקות הרוק המרשימות והמפורסמות ביותר בהיסטוריה של הרוק – ״טוטו״. הוף ידוע כגיטריסט והזמר של להקת הרוק ״גא׳יינט״ ומייקל לנדאו מוכר, בין היתר, גם כגיטריסט המוביל של להקת ״מקסוס״.

שלושת המוזיקאים המופלאים הללו ניגנו בשירים הכי ידועים בהיסטוריה של הרוק והפופ. הבעיה היא שגיטריסטים כמוהם, שמגיעים לאולפנים לעשות עבודה וכשמסיימים ממשיכים לפרויקט הבא, נותרים במחשכים. את הקרדיט, בדרך כלל, מקבלים האומנים והמפיקים. רק אם טרחת לפשפש באותיות הקטנות של העטיפה האחורית של התקליטים, או שהתאמצת ופתחת את החוברת שהוצמדה לקופסת הקומפקט דיסק בשעתו (והוצאת את העניים כדי לקרוא את הכתב הקטנטן), יכולת למצוא מי ניגנו באלבום. היום אתה צריך לבצע חיפוש רציני באינטרנט כדי למצוא קצת מידע בעניין (ואל תנסו את ג׳מיני ו/או את chatgbt כי הם יתנו לכם מידע שגוי! זה בדוק!)

לכן כאשר מדברים, למשל, על הלהיט ההיסטרי שהיה לאוליביה ניוטון ג׳ון בשנות השמונים, Physical, או הלהיט העוד יותר היסטרי של ליונל ריצ׳י עם הסולו מפיל הלסתות, Running with the Night, לא מזכירים אף פעם את מי שהיה שם באולפן בשעתו, לכתוב ולנגן את תפקידי הגיטרות הבלתי-נשכחים הללו – ומי שהיה שם, לא במקרה, הוא סטיב לוקת׳ר.

מעטים גם יודעים שמאחורי עבודת הגיטרות באחד מהאלבומים הכי מצליחים בשנות השמונים, Heaven on Earth, של בלינדה קרלייל, עומדים ביחד מייקל לנדאו ודן הוף שהתחלקו ביניהם בנגינת כל שירי האלבום. גם לא מדברים על מי שעמד מאחורי עבודת הגיטרות והסולו הנפלא בלהיט ההיסטרי של שיקגו, Hard to Say I'm Sorry – מייקל לנדאו. אני גם לא זוכר שאי פעם שמעתי שמזכירים את עבודת הגיטרות המשובחת של דן הוף בשיר The Man in the Mirror, של מייקל ג׳קסון.

דן הוף

אני יכול לתת עוד אלף דוגמאות, וזו לא הגזמה. שלושת המופלאים הללו ניגנו והקליטו את תפקידי הגיטרות ברוב הפרויקטים מוזיקליים המשמעותי שהתרחשו במהלך שנות השמונים והתשעים. הם נקראו לאולפנים על-ידי טובי המפיקים של התקופה כדי לנגן באלבומים של האומנים הכי גדולים והלהקות הכי גדולות של התקופה. ניתן למצוא את שמם על מאות אלבומים.

אם אחליט למנות כאן את האומנים והלהקות בשנות השמונים והתשעים, שזכו שהגיטריסטים האלה ינגנו באלבומים ובהופעות שלהם, לא אסיים לכתוב את הפוסט הזה גם בעוד שבוע, ואני מדבר על האומנים הכי גדולים בהיסטוריה. ובכל זאת אתן טעימה קטנה. אז מעבר למייקל ג׳קסון, אוליביה ניוטון ג׳ון, ליונל ריצ׳י ובלינדה קרלייל שכבר הזכרתי לעיל, אזכיר גם את ארת׳ה פרנקלין, פינק פלויד, ברברה סטרייסנד, ויטני יוסטון, שיקגו, דונה סאמר ועוד רבים וטובים.

לוקת׳ר עם טוטו – hold the line

אספר לכם סיפור שממחיש פואנטה שעוד מעט תתברר לכם. יש לי חבר שהוא לא רק גיטריסט-על-חלל אלא גם ידען גדול במוזיקה ומכיר את הגיטריסטים הגדולים עד לפרטי פרטי הביוגרפיה שלהם. הוא אפילו יודע לנגן את כל הסולואים שלהם בדיוק מופלא – החל מג׳ימי פייג׳ וריצ׳י בלקמור, עבור בג׳ו וולש ודון פלדר, וכלה בג׳ון בונמסה, ג׳ף בק וגארי מור. את לוקת׳ר, לנדאו והוף הוא כלל לא הכיר ומדובר באדם רציני בשלהי שנות החמישים לחייו. את לוקת׳ר הכרתי לו לפני מספר שנים. אני זוכר שהוא נדהם מהעובדה שהוא לא שמע עליו עליו קודם. תוך ימים לוקת׳ר הפך אצלו לאחד מהגיטריסטים הפייבוריטים. אתם קולטים עד כמה העניין חמור?

אבל החבר/גיטריסט הזה שלי נמצא בחברה טובה. מעטים מהגיטריסטים הישראלים שאני מכיר באופן אישי שמכירים את לוקת׳ר, וגם אלה שמכירים לא מכירים את לנדאו ואת הוף. לעומתם, אם תשאל כל גיטריסט אמריקאי מתחיל מי אלה השלושה והוא מיד ידקלם לך כל מה שצריך לדעת עליהם, ינגן לך חלק מהסולואים שלהם, ואף ידע להסביר את השוני ביניהם. מדוע? כי מורי המוזיקה שלהם גדלו על הגיטריסטים האלה ולוקחים אותם כמודל לחיקוי.

כאשר החלטתי אי שם בתחילת שנות השמונים (1982 ליתר דיוק) לנטוש את הגיטרה הקלאסית ולעבור לחשמלית, פניתי למורה לגיטרה הכי טוב בעיר ודרכו, ולא מעט בזכות סולואים שביקש שאלמד, הכרתי את הגיטריסטים הנפלאים ג׳ימי פייג׳, ריצ׳י בלקמור, מרק נופלר וסטיב האו – כולם, לא במקרה, אנגלים. מדוע? כי מורי הגיטרה בישראל בשנות השמונים לקחו כמודל לחיקוי דווקא את הגיטריסטים האלה. מדוע? או… הגענו לפואנטה.

דן הוף וג׳איינט בהופעה חיה – I Can't Get Close Enough

כל המלל עד כאן מתנקז לתובנה שאליה הגעתי לפני יותר משלושה עשורים ומסבירה מדוע לוקת׳ר, לנדאו והוף פחות מוכרים בארץ מפייג׳, בלקמור ונופלר. דנתי בתובנה הזאת באחד מהפוסטים הקודמים שלי אך בהקשר אחר. בגדול, אני טוען, סדר היום המוזיקלי של ישראל, מאמצע שנות השבעים ועד לאמצע שנות התשעים, נשלט על-ידי מה שעורכי התוכניות של קול ישראל החליטו להשמיע לנו. היה להם כוח רב בידיים כי חוץ מרדיו ״עמאן״ באנגלית (שהיה מצוין, אגב), לא היו תחנות רדיו אחרים בעברית. רובם המכריע של העורכים הללו נטה לכיוון המוזיקה הבריטית, ובצדק, היא הייתה חדשנית ומעניינת יותר, זמינה וקלה יותר להשגה. אבל התוצאה שהתקבלה הייתה נטיה חד-צדדית לצד אחד של האוקיאנוס האטלנטי, מה שיצר פערים אצלנו, צרכני המוזיקה שלמדו על מגמות חדשות ועל להקות ואמנים רק מתכניות הרדיו והטלוויזיה של התקופה טרום-אינטרנט, בהכרה אמיתית של מה שקורה בסצינת המוזיקה בעולם.

אי-לכך, בישראל הכירו את קווין, את לד זפלין, את דיפ פרפל, ELO, ריינבו, ג׳טרו תול, ג׳נסיס, בואי, פיטר גבריאל, U2, וקייט בוש, שהגיעו מהאי הבריטי, ופחות הכירו את מה שבא מארצות הברית. העורכים הללו כמעט ולא השמיעו להקות ואמנים שהיו מגה-הצלחות בארצות הברית, ואם כבר השמיעו משהו שלהם, היו אלה בדרך כלל להיטי ענק היסטריים שקיבלו תהודה גלובלית. להקות ואמנים כמו בוסטון, ריו ספידווגון, סטיקס, טוטו, פט בנטר, ריק ספרינפילד, בוב סיגר ודומיהם, היו מוכרים למתי מעט וגם אז רק בזכות להיטים גלובליים כמו: Boat on the River, More Than a Feeling ו-Rosanna.

סטיקס – Boat on the River – להיט ענק בישראל של שלהי שנות השבעים

נכון, היה את האיגלס עם Hotel California, סופרטרמפ עם Breakfast in America, ולהקות נוספות עם מגה-הצלחה גלובלית כמו הבי-ג׳יז, מדונה ובון ג׳ובי. אבל אם תבדקו טוב טוב את הידע שלכם, המבוגרים שבינינו, תגלו שמה שאתם מכירים היום כמוזיקאים לגבי המוזיקה האמריקאית של אותה התקופה בא לכם מהסקרנות שליוותה אתכם עם השנים ולא ממה שנוגן ברדיו בישראל במהלך שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. כאמור, אני מציע לעניין הסבר יותר מפורט באחד מהפוסטים הקודמים שלי בבלוג הזה. הנה הלינק, אם זה מעניין אתכם:

להקת קווין, המנדאט הבריטי והמוזיקה בישראל

כנער מתבגר, בתחילת שנות השמונים, ביליתי כשנתיים עם משפחתי בלוס אנג׳לס. שם התוודעתי למוזיקה האמריקאית שלא זכיתי להכיר בארץ. שם גם נתקלתי לראשונה בתקליט הרביעי של טוטו והתאהבתי מעל לראש בלוקת׳ר – אהבה שרק התעצמה עם השנים כאשר טוטו הוציאה עוד ועוד אלבומים. האהבה הזאת המשיכה להתגבר כאשר לוקת׳ר פנה במקביל להפיק אלבומי סולו שכגיטריסט הממו אותי. עם השנים, התוודעתי גם לעבודה של לנדאו ושל הוף, וזאת בשל העובדה שהמשכתי לעקוב באדיקות אחרי כל מה שיצא בארצות הברית.

מייקל לנדאו והסטרטוקסטר – גיטריסט בחסד עליון

מתישהו בעתיד אני מתכוון לייחד פוסט שלם לסטיב לוקת׳ר כי הוא אחד משני הגיטריסטים שאני הכי השפיעו עליי כמוזיקאי וכגיטריסט (השני הוא בריאן מיי) וכי הייתי רוצה להכיר אותו לכמה שיותר אנשים (פשוט מגיע לו!). בינתיים, הכנתי עבורכם טעימה קטנה ממבחר של מאות שירים שבהם ניגן – פלייליסט בן עשרה שירים שאני ממליץ לכם ליצור באפל מיוזיק או בספוטיפיי, כדי להיוודע לוורסטיליות ולגאוניות של אחד הגיטריסטים הגדולים והמושמעים בכל הזמנים:

1 – "Rosanna" – Toto, 2 – "Running with the Night "– Lionel Ritchie, 3 – "All Right" – Christopher Cross, 4 – "Physical" – Olivia Newton John, 5 – "Hold the Line" – Toto, 6 – "Talk to You Later" – The Tubes, 7 – "Dirty Laundry"  – Don Henley, 8 – "Playing by the Rules" – Michael McDonalds, 9 – "Darkness in My World" – Steve Lukather, 10 – "Cryin' All Night" – Airplay.

לגבי הוף, אני ממליץ להקשיב לאלבומים של ג׳איינט. מדובר אמנם בסוג של רוק מלודי עם מילות שירים מתקתקות שלא כולם מתחברים אליו, אולם בין אם תאהבו את הסגנון ובין אם לאו – אי אפשר להישאר אדישים לעבודת הגיטרות הפנומנלית שלו באלבומים האלה. לגבי לנדאו, תצטרכו פשוט לעשות גוגל. הוא ניגן בכל כך הרבה שירים. תבחרו את אלה שאתם הכי אוהבים.

סטיב לוקת׳ר ומייקל לנדאו משתפים פעולה על אותה במה ב-1990