זה פוסט שפרסמתי בעמוד הפייס שלי ב-17 בפברואר 2024 ועניין לא מעט אנשים, אז בחרתי לפרסם אותו, משודרג-משהו, גם בבלוג שלי – "רוקר".

יצאתי הבוקר להליכה היומית בפריז, עיר מגוריי בשנתיים וחצי האחרונות – עיר יפיפייה, עם אדריכלות מהממת ואנשים מטופחים. אני צועד בדרך כלל במסלול מגניב שעובר ברחוב ויקטור הוגו עד לשער הניצחון, משם דרך השנז-אליזה אל נהר הסן ומשם אני חוזר הביתה דרך מגדל אייפל וכיכר "טרוקדרו". מדובר בערך בשמונה קילומטרים. במהלך הצעידה הזאת אני בדרך כלל מקשיב למוזיקה ומקבל רעיונות לכל מני פרויקטים של כתיבה שאני עסוק בהם בשנים האחרונות. זה הרקע הכללי למה שקרה לי הבוקר.

אני מאוד שמרן במוזיקה. אני מסוגל להקשיב רק למוסיקה טובה שניתן לאתר בה ייחוד, איכות ומוזיקאים טובים שעושים את ההבדל ושמביאים ערך מוסף. במובן הזה אני נורא מסכן. אני לא מצליח להתחבר לשום דבר חדש ושומע רק מוזיקה משנות השבעים, השמונים וקצת משנות התשעים.

הבוקר דפדפתי בכל רשימות השמיעה שלי באפל מיוזיק ולא בא לי לשמוע שוב את אותם להקות לועזיות שאני שומע כבר שלושים או ארבעים שנה. החלטתי הפעם ללכת על מוזיקה ישראלית. גם שם אני מוגבל נפשית רק למוזיקה הישנה והטובה… מה לעשות, זו השריטה שלי.

לא יודע איך ולמה מכול האלבומים שהוקלטו בישראל, קפץ לי דווקא האלבום של בנזין ״24 שעות״. בשלב הזה כבר פסעתי לי בכיף על גדת הנהר בדרכי אל מגדל אייפל. ביקשתי מסירי להפעיל את האלבום ואז זה קרה. רעש המגבר עם הסאונד המלוכלך של הסטרטוקסטר של פוליקר שמתחיל את הקטע האינסטרומנטלי ״חתול עירוני״, גורם לי לקפוא על מקומי. לבי מגביר פעימותיו ככל שהמוזיקה נמשכת. יד של גיטריסט-על חלל, מלטפת מיתרים ומרגשת אותי כמו שלא התרגשתי מזמן.

זה שולח אותי ארבעים ואחד וחצי שנים אחורה.

אני נזכר שבקיץ 1982 חזרתי ממגורים של שנתיים בארצות הברית. תקופה מדהימה שבה הכרתי לראשונה את לד זפלין, פינק פלויד, דיפ פרפל, בוסטון, יס, ריינבו, ג׳טרו טול ודומיהם וחוויתי את היציאה לחלל האוויר של אלבומים נפלאים – בילי גו׳אל הוציא את  Glass House, סטיקס הוציאו את Paradise  Theatre  , ג׳ורני הוציאו את Escape , ראש הוציאו את Moving Pictures , פט בנטר הוציאה את   Crimes of Passion  , פורנר הוציאו את ״4״, ג׳ון קוגר מלנקמפ הוציא את American Fool , ריק ספרינפילד הוציא את Working Class Dog , ריו ספידוואגן הוציאו את Hi in Fidelity , ג'נסיס הוציאה את Abacab, ועוד עשרות אלבומים נפלאים כדוגמת אלה.

בקיצור, אני חוזר ארצה נטול כל ציפיות מהמוזיקה המקומית כי מה יכול להשתוות לכל אלה. ואכן בימי הראשונים בארץ הרדיו מנגן שירים יפים ונחמדים כמו ״סיוון״ של יגאל בשן או ״יושב על הגדר״ של אריק איינשטיין. לצד השירים הנחמדים האלה הרדיו גם נותן במה לשירים דביליים לגמרי כמו ״ברווזים ברווזים בואו הביתה״ (בחיית…). בגדול, במוזיקה הישראלית עד אותו רגע בזמן אהבתי מאוד את תמוז וכל דבר שסנדרסון עשה (כוורת, גזוז, דודה), וממש לפני שעברנו לגור בארצות הברית חברה של אמי קנתה לי במתנה את התקליט הראשון של תיסלם שיצא ב-1980. בזה הסתכמו הלהקות שאהבתי עד לאותה עת.

אז הבוקר, כשאני אוסף את עצמי ומתחיל שוב ללכת, כשהתקליט האדיר הזה של בנזין מתנגן ברקע, עולה בי הזיכרון שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה. חברי ילדות שעמם אני יוצר קשר בימי הראשונים בארץ, מחליטים לקחת אותי בערב ל״עיר הנוער״ (הזקנים בינינו זוכרים מה זה).

אנחנו מסתובבים שם בין הדוכנים ונערי התיכון הרבים. הנערות יפיפיות והחברים שלי משתמשים בי כדי להתחיל איתן כי אני שולט טוב באנגלית במבטא אמריקאי. הם מציגים אותי כאמריקאי ואני זורם עם הקטע ומגלה שהבנות הישראליות בני גילינו, אז, באמת נמשכות לעניין. אבל אז, באמצע שיחה שאני מנהל עם קבוצה של בנות, אני שומע מהבמה סאונד של גיטרה חשמלית שגורם לי לעזוב הכול ולרוץ לעבר לעברה. אני שומע מישהו שיודע לטפל בגיטרה חשמלית כמו שצריך (מגיל עשר עד שלוש עשרה למדתי גיטרה בקונסרבטריון של האקדמיה למוזיקה וכבר אז ידעתי לזהות גיטריסט נדיר). אני לא יודע מי זה ואני חדש בארץ אז אני לא מכיר את הלהקה. אני נדחף בין מאות אנשים כדי להגיע כמה שיותר קרוב לבמה ונעצר כמה מטרים בלבד ממנה, כשכבר אי אפשר יותר להתקרב.

מולי, בגודל טבעי, עומד בחור גבוה שנראה מיליון דולר. הוא מטפל בסטרטוקסטר שלו כאילו הייתה הרחבה טבעית של הזרוע שלו. הוא מחייך לקהל, שר בקלי קלות, מנגן אקורדים וסולואים מבלי בכלל להעיף מבט על הצוואר של הגיטרה. השירים יפים, מלודיים. המוזיקה ברמה שלא מביישת אף אחת מהלהקות הגדולות של התקופה. אבל הוא, הגיטריסט, עולה בכמה רמות על חבריו ללהקה (יש לי כבוד אדיר לאלי, קיטש ובנג׳ו. נגנים נפלאים! אבל מה לעשות – פוליקר זה יקום אחר). כל נגיעה שלו במיתרים מדויקת, הצליל מרגש, הסאונד מופלא, הסולואים משובחים. כל הרעדה של המיתר במקום. כל מתיחה של המיתרים מדויקת כמו שעון שוויצרי. אני עומד שם שעה שלמה מהופנט. אני מבין שזה רגע היסטורי עבורי. מולי עומד ומנגן גיטריסט ישראלי ברמה עולמית ואני מצליח לזהות אצלו השפעות של דיוויד גילמור, ריצ׳י בלקמור, ג׳ימי פייג׳ והנדריקס, ועדיין הוא נשמע ייחודי ומקורי.

לא יודע להסביר מה קרה לי הבוקר. אולי זה העובדה שכשמתבגרים הנוסטלגיה משתלטת, אבל בחיי… התרגשתי כמו ילד… והסיפור הזה, בכלל שכחתי ממנו לגמרי. אפילו אשתי וחברי הטוב ביותר לא הכירו אותו. הוא פשוט הגיח לו בעוצמה ממעמקי התת-מודע והחליט שהוא משתלט לי על ההכרה ומטלטל אותי בכול הכוח.

אז תכוונו את אפל מיוזיק או את ספוטיפיי לאלבום הזה, שימו אזניות, תתרווחו על הכורסא, תעצמו עיניים ותקשיבו לו מהתחלה עד הסוף. 11 שירים, 43 דקות של רוק ישראלי במיטבו. חבל שפוליקר לא נתן לנו עוד קצת מהקסם הרוקיסטי הזה. אחרי עוד תקליט עם בנזין (פחות טוב מהראשון לטעמי) הוא הפליג למחוזות אחרים. גם שם הוא ריגש ונותר הגיטריסט הענק שהו, אבל כבר הסברתי – אני שרוט ויש סוגים של מוזיקה שפשוט לא עוברים אצלי.  

בשורות טובות לעם ישראל.