אם תשאלו אותי מי אני, אז לפני שאגיד עפר  מזר, או גבר, או כל דבר אחר – אגיד ״מוזיקאי״. אם תמשיכו להתעקש אוסיף ״גיטריסט״.

אני מנגן על גיטרה מאז שהייתי בן 10. אמי הנפלאה, אתי, איתרה אצלי כבר מגיל צעיר כישרון מוזיקלי. אבי הנפלא לא פחות, עמנואל, תמך בהחלטתה להשקיע חלק לא קטן מהכלכלה המשפחתית המצומצמת בעניין ונשלחתי ללמוד מנדולינה וגיטרה קלאסית בקונסרבטוריון של האקדמיה למוזיקה בירושלים – זה ששכן עדיין ברחוב בלפור, מול מעון ראש הממשלה.

מאז, כל הילדות, הבחרות, הצבא, האוניברסיטה, הזוגיות, הנישואין, גידול הילדים, הקריירה, בארץ ובחו״ל, אני מוקף בגיטרות שמעניקות לי מזון ומזור לנשמה. לכלי המוזיקלי הזה יש משמעות גדולה מאוד בחיי ואינני יכול לחשוב איך הם היו נראים לולא יוזמתה של אמי ונוכחותם של הגיטרות שלי בחיי היומיום.

בשיא, היו לי 17 גיטרות. כן. זו לא טעות דפוס – 17 גיטרות חשמליות, אקוסטיות, קלאסיות ובס. לאיזה צורך? עם השנים הקמתי להקות, למדתי סאונד וטכנאות אולפן והקלטתי חומרים מקוריים באולפנים ברחבי העולם. רציתי שיהיו בידיי גיטרות עם צבעי סאונד שונים ומגוונים שיאפשרו לי להוציא צלילים איכותיים… וגם יראו טוב עליי כשאני מופיע על הבמות. אני על הבמות מאז שהייתי בן 16.

מרתף ביה״ס בית חינוך, מסיבת חנוכה 1983. אני עם הפנדר בולט האדומה, עדו בביוף עם האיבנז השחורה ויהודה רקיע על התופים.  

היו לי גיטרות נהדרות שעם השנים מכרתי או החלפתי באחרות. בשנים האחרונות, לאחר שהבית הפך צר מלהכיל את כל הגיטרות ואת הארגזים המסיביים שלהם (וגם כדי שאשתי לא תזרוק אותי מהבית יחד איתם), מכרתי 8 גיטרות והעברתי אחת לרשותו של בני גיא, שהוא אגב קלידן אדיר וגיטריסט הרבה יותר טוב ממני. נותרתי עם 8 גיטרות בלבד – 4 חשמליות, 1 בס ו-3 אקוסטיות.

אתם בטח שואלים את עצמכם מה הוא מבלבל לנו את המוח על גיטרות? אז ככה. בסוף השבוע האחרון הקלטתי תפקידי גיטרה לאיזה שיר שאני עובד עליו באולפן הביתי שלי. חיפשתי לקטע הסולו סאונד מתכתי ״פנדרי״ ישן וטוב ונזכרתי שיש לי בארון גיטרה מסוג ״פנדר סטרטוקסטר״ שפירקתי ובניתי לפני כמה שנים בעזרת מומחה, כי רציתי להגיע לסאונד של סטרט 1969 (פעם הייתה לי אחת כזאת. בשנת 1998, בצעד שעליו אני מצטער עד עצם היום הזה –  מכרתי אותה).

אני וסטרטוקסטר 1969 האגדית שלי. טקס סיום קורס צמ״פ, אמצע 1996

אז הוצאתי את הגיטרה מהארגז והקלטתי עמה את הסולו לשיר. יצא יפה.

נחזור מעט אחורה… בעודי מוציא את הגיטרה מהארגז שלה, קפץ לי לראש שמעולם לא הענקתי שמות לגיטרות הרבות שהיו ברשותי, ודווקא לגיטרה הזאת הענקתי. במקור הגיטרה הייתה לבנה. כאשר החלטתי לפרק אותה ולבנות אותה מחדש לפי מידותיי, החלטתי גם לצבוע אותה בצבע אחר. פניתי לחברי הטוב, דודו לוי, גיטריסט הבס המחונן של הלהקה שלי ״מוסררה״, ומומחה גדול בצביעת מכוניות.

דודו לוי, הופעה של מוסררה, בית היוצר, נמל תל-אביב, אוגוסט 2017.

עם הזמן, דודו התמחה בצביעה של כול דבר. אמרתי לו ״אחי – תחליט אתה על הצבע!״ בבחינת – ״מה שיוצא – אני מרוצה״. הגיטרה יצאה כמו הלב של דודו – זהב! לא רק במובן של טוב, או מדהים, או נהדר. באמת – זהב! בחיים לא הייתי חושב לצבוע את גיטרה בזהב אבל היא יצאה כל כך יפה שאני מודה לדודו בכול פעם שאני מביט בה. אז זהב באנגלית זה ״גולד״ וגיטרה היא נקבה אז קראתי לגיטרה ״גולדי״.

תכירו: גולדי!

ועכשיו לחלק שדרבן אותי לכתוב את הפוסט הזה.

אינני יודע כמה ממכם יודעים, אבל לא מעט מהגיטריסטים הכי נחשבים בהיסטוריה העניקו שמות לגיטרות שלהם.  

הגיטרה הכי מפורסמת בעולם היא זו של ביבי קינג המנוח – ״לוסיל״. הסיפור הוא כזה: בחורף של שנת 1949, כשקינג היה בתחילת שנות העשרים לחייו, הוא הופיע במועדון לילה בעיר טוויסט שבארקנסו. תוך כדי ההופעה החלו שני גברים להתקוטט ותוך כדי הקטטה הם הפילו את העששית על הרצפה וזו העלתה תוך שניות את המקום בלהבות (בר, אלכוהול, אנשים מתודלקים…). תוך דקות פונה הבר מיושביו ללא נפגעים.

כשהוא כבר מחוץ לבר, נזכר קינג שהגיטרה שלו, מסוג גיבסון (ES-355) נותרה בתוך הבר אפוף הלהבות והעשן. מבלי לחשוב יותר מדי, הוא רץ בחזרה אל תוך הבר והצליח לחלץ איכשהו גם את עצמו וגם את הגיטרה בשלום.  

מאוחר יותר, כאשר קינגֿ התעניין באשר לסיבת הקטטה בין שני הגברים, סיפרו לו שהגברים התקוטטו על בחורה בשם לוסיל. מאז, כל הגיטרות שלו נקראו לוסיל. כאשר שאלו אותו מדוע הוא מכנה את כל הגיטרות לוסיל ולא רק את המקורית, הוא השיב ״כדי להזכיר לי לעולם לא לריב עם אדם על בחורה״.

אגב, לוסיל המקורית נגנבה עם השנים מתא המטען של המכונית של קינג ועקבותיה נעלמו. אם אי פעם היא תימצא, יש המעריכים את שוויה בכמיליון דולרים. רק לסבר את האוזן, לפני מספר שנים מכר קינג את אחת הגיטרות שלו, שגם לה כאמור קוראים לוסיל, במכירה פומבית. הוא קיבל עליה 280,000 דולרים.

ביבי קינג ולוסיל המקורית, באולפני אולימפיק בלונדון, 1971. ברקע, רינגו סטאר

גיטרה אחרת, מפורסמת לא פחות, היא ה״פרנקנסטרט״ של אדוארד (אדי) וואן היילן המנוח – הגיטריסט שהגדיר מחדש את הנגינה על הגיטרה החשמלית זכות שיטת ה״טאפינג״ שהמציא.

בניגוד להיום, באמצע שנות השבעים, כאשר אדי חיפש סאונד חדש וייחודי, משהו ״שנשמע כמו גיבסון לס פאול אבל עם ״הרגש״ (feel) של פנדר סטרטוקסטר״, כדבריו, לא היה לו את מבחר הגיטרות שקיים היום. הוא לא הצליח למצוא בין המודלים של יצרני הגיטרות החשמליות של תחילת שנות השבעים, כדוגמת פנדר, גיבסון, גילד וריקנבייקר, גיטרה שתענה על הדרישות הללו, אז הוא החליט לבנות לעצמו גיטרה בהתאם לדרישותיו.   

אדי לקח את הגוף של פנדר הסטרטוקסטר וחיבר לו פיקפים ואלקטרוניקה של גיבסון לס פאול (ההאמבקר האגדי ES355 ומאוחר יותר הוא גם שילב פיקאפ של סימור דנקן). בשל החיבורים המוזרים הללו, ועל משקל חיבור השמות ״פרנקנשטיין״ ו״סטרטוקסטר״, אדי קרא לגיטרה המוזרה שלו ״פרנקנסטרט״, והשאר היסטוריה כי הסאונד של הגיטרה הזאת עשה היסטוריה. הקטע האינסטרומנטלי: ״Eruption״, שמתחיל את אלבום הבכורה של להקת וואן היילן, משנת 1978, הכה את עולם הגיטריסטים בתדהמה ושינה את הכללים, הן בכל הנוגע לסאונד והן בכל הנוגע לטכניקות הנגינה. 

כיום, הפרנקנסטרט מיוצרת בייצור המוני על-ידי החברה שהקים וואן היילן המנוח ונמכרת בחנויות כלי מוזיקה ברחבי העולם.

אדי ואן היילן ופרנקנסטרט

גיטרה אגדית נוספת היא ה-״Red Special״ של הגיטריסט של קווין, בריאן מאי – מי שאחראי לעובדה שכבר בגיל עשר החלטתי להיות גיטריסט שחלם להיות חלק מלהקת רוק.  הייתי בן 10 כאשר שמעתי ברדיו לראשונה את השיר We are the Champions. עבודת הגיטרות הגאונית של מאי בשיר הזה הותירה אותי המום.

הסיפור של הגיטרה מקסים בעיניי. למשפחת מאי לא היו את האמצעים לרכוש לבריאן גיטרה חשמלית אז בריאן ואביו בנו את ״האדומה המיוחדת״ בשנת 1963 מחתיכות בנות מאה שנים שהיו חלק מאח שהשכן שלהם זרק לפח הזבל הציבורי. למרות שעם השנים מאי עבד עם אנשי מקצוע כדי שייצרו לו רפליקות זהות, רוב אלבומי הלהקה שהוקלטו בשנות השבעים הוקלטו עם הגיטרה המקורית, כולל השירים We Are the Champions, We Will Rock You, Fat Bottom Girls, Bicycle Race, Bohemian Rhapsody.

גם מאי, כמו אדי וואן היילן, הקים חברה שמייצרת רפליקות של ״האדומה המיוחדת״ ומוכרת אותם ברחבי העולם.

בריאן מאי עם הרד ספיישל.

עוד כמה דוגמאות של גיטריסטים אגדיים שהעניקו לגיטרות שלהם שמות, שלכל אחת מהן יש סיפור שלם מאחוריהם. אריק קלפטון, קרא לסטרטוקסטר הראשונה שלו בראוני כי הייתה חומה. מאוחר יותר הוא עבר לנגן בגיטרות שחורות וקרא להן ״בלאקי״.

ג׳ורג׳ האריסון קרא לגיבסון לס פאול האדומה שלו ״לוסי״,

דיוויד גילמור (פינק פלויד), קרא לסטרט הכי מפורסמת שלו ״0001״,

ווילי נלסון קרא לגיטרה האקוסטית הישנה שלו ״טריגר״,

ולי יש את ״גולדי״. וודאי תסכימו שאני בחברה טובה.

.