לפני כמה שבועות, קפץ לי לטלפון סרטון קצר שהקפיץ אותי מהכיסא ושלח אותי למסע של מחשבות ותהיות. בסרטון, שאת הלינק שלו אני מטה, טוען הגיטריסט האגדי סטיב וויי שמבחינתו היו רק שני גיטריסטים שהם בבחינת "Game Changers" בכל הקשור בנגינה על הגיטרה החשמלית – ג'ימי הנדריקס ואדי וואן הילן.

היה לי ברור שאם העניין הקפיץ אותי מהמקום וגרם לי למערבולת של רגשות הוא וודאי יקפיץ לא מעט מוזיקאים וגיטריסטים אחרים ולכן שווה לכתוב עליו פוסט. להלן הלינק לסרטון המדובר: https://www.facebook.com/reel/7541970612522172

סטיב וויי לא עצר בקביעה הזאת שלו, הוא המשיך והצהיר שהדרך שבה הנדריקס וואן היילן ניגנו גורמים לו להישמע באזני עצמו כ-Old, Slow and Sloppy. הייתם מאמינים? הרי מדובר באחד הגיטריסטים הכי פסיכים שיש, עם טכניקה שלא מהעולם הזה וצורת נגינה שהייתה חדשנית ומלהיבה כאשר פרנק זאפה גילה אותו לעולם כבר בסוף שנות השבעים, כשהיה נער בן 18. את הפרסום העולמי שלו כגיטריסט-על, וויי קיבל במהלך שנות השמונים כאשר ניגן עם White Snake, שהייתה אז בשיא הפופולריות שלה. מאז הוא ניגן עם אינספור אמנים ידועים, ובהם מוטורהד ואליס קופר. הוא גם הפיק במסגרת קריירת הסולו שלו עשרה אלבומים – כל אחד מהם הוא מה שהאמריקאים מכנים: "Mind Blowing".

סטיב ווי על הבמה עם פרנק זאפה

לקראת סוף הפוסט אומר לכם את דעתי בעניין, אבל לפני כן בואו נדבר קצת על ג׳ימי הנדריקס ועל אדי וואן היילן.  

ובכן, באשר לג'ימי הנדריקס, ששייך למועדון גיל 27 (אמנים ושחקנים מפורסמים שבאופן מוזר מתו בגיל 27), נתקשה למצוא מישהו שיחלוק על הקביעה של וויי. הוא אכן שינה את הדרך שבה גיטריסטים מנגנים בגיטרה חשמלית. מספיק לראות מה עולל לסטרטוקסטר הלבנה המסכנה שלו על הבמה בוודסטוק 69 כדי להבין שמדובר בגיטריסט שלא רק ששינה את כללי המשחק, אלא שלא קם לו דומה מאז ועד היום. הנה הסרטון לפניכם ותשפטו בעצמכם:

צריך להבין שבמונחים היסטוריים, השימוש בגיטרה חשמלית, כזאת שיוצרה בייצור המוני ושווקה לציבור הרחב, החל רק בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת. למרות שגיבסון הייתה זו שהציגה ראשונה גיטרה חשמלית ראויה לשמה, הייתה זאת דווקא חברת פנדר אשר יצאה בשנת 1948 בייצור סדרתי של הפנדר ברודקסטר (ארבע שנים מאוחר יותר שינו בפנדר את שמה לטלקסטר). כך שאנחנו מדברים על תקופה של שבעים וחמש שנים, פחות או יותר, שהגיטרה החשמלית נמצאתי עמנו, ובמונחים היסטוריים זה לא הרבה.

פנדר ברודקסטר משנת ייצור 1950

בתחילת דרכה, הגיטרה החשמלית שימשה בעיקר לליווי שירים באקורדים, לפירוקי אקורדים ולסולואים די בנליים של בלוז ורוקנרול. שנות השישים כבר ראו להקות המושתתות כולן על הגיטרות החשמליות, וגיטריסטים כדוגמת ג׳ורג׳ הריסון (החיפושיות), אריק קלפטון (Cream), באדי הולי, קרלוס סנטנה, רון ווד, ודומיהם, שלקחו את הנגינה למחוזות חדשים והרבה פחות בנליים.

אריק קלפטון בתקופת Cream.

אבל אז הגיע ג׳ימי הנדריקס והגדיר מחדש את הנגינה על הכלי המוזיקלי הזה. לא עוד אקורדים או סולואים מלודיים בסולמות  בלוז, או בסולמות פנטטוניים – מג׳וריים או מינוריים. הנדריקס הראה לכולם שהכלי הזה יכול לעשות דברים, ולהוציא צלילים, שאף אחד לא חלם שאפשרי או סבר שהוא נועד לעשות – כולל אלו ששקדו על תכננו ובנייתו.  

והטכניקה… אלוהים ישמור! פתאום הכול מותר. להכות במיתרים, בגוף, בצוואר, להרעיד את המיתרים הרבה מעבר לחצי טון או טון שלם, לגרום לגיטרה ליילל ולגנוח, להפוך את הטרמולו למכשיר שהשימוש בו לא רק מסתיים בהרעדת מיתר מדי פעם אלא כתומך נגינה חסר גבולות, להתרכז בנגינה על הצוואר בלבד, בשני ידיים עם המפרט, עם הציפורניים ועם כריות האצבעות – בעת ובעונה אחת!

בהתחלה היה זעזוע. אחר-כך העולם הבין שיש בגיטרה החשמלית הרבה מעבר לגוף, צוואר, שישה מיתרים, פיקאפים, אלקטרוניקה ולפעמים טרמולו. יש לה גם נשמה חבויה. הנדריקס שלח דור שלם של גיטריסטים לחפש את הנשמה הזאת. את אלה שהצליחו למצוא אותה אנחנו מכירים כי הם נשמעים באלבומים ובהופעות חיות של להקות ואמנים מוכרים רבים. אלה שלא היו מספיק מוכשרים למצוא אותה יצאו לשוק העבודה כדי להתפרנס ממקצועות אחרים.  

ג׳ף בק – גיטריסט נדיר שמצא את הנשמה של הגיטרה החשמלית

בתחילת שנות השבעים, נער ממוצא הולנדי בשם אדווארד, שמשפחתו היגרה לארצות הברית מאמסטרדם, הולנד, עבר מתופים לגיטרה חשמלית והתחיל לתופף עם כריות אצבעותיו על צווארה. זה נשמע לו מגניב אז הוא התאמן על זה ימים כלילות, מפתח טכניקה שהעולם טרם הכיר ושנקראת tapping. הוא למד גיטרה מהקשבה לתקליטים של הלהקות הגדולות של זמנו והעיד שלמד בעל פה את הסולואים של אריק קלפטון, בשעתו הגיטריסט של להקת cream.

בשנת 1974 אדי חבר לאחיו המתופף אלכס וביחד הם הקימו את הלהקה שנושאת את שם משפחתם.  

וואן היילן בתחילת דרכה

בארבע השנים הבאות הלהקה הזאת, שנקראה באותם ימים The Boys, תחמם מספר להקות ותופיע בבארים ברחבי המדינה עד שתגיע לנגן במועדון Starwood בלוס אנג׳לס. רצה הגורל ומי שהגיע למועדון באותו הערב היה לא אחר מאשר ג׳ין סימונס, הבסיסט של להקת קיס (ישראלי לשעבר ששמו האמיתי הוא חיים ויץ׳). האיש הבין מהר מאוד שהגיטריסט של הלהקה ניחן במתת-אל, נפגש עמו מאחורי הקלעים ומאוחר יותר הטיס את הלהקה לניו יורק. שם הוא החתימם על חוזה הקלטות והשקיע מכספו בהפקת אלבומם הראשון. לימים, סימונס יספר כי חבריו לקיס לא אהבו את המיזם הזה שלו ולכן שחרר את הלהקה מהמחויבות אליו. הוואקום התמלא מיד כאשר חברת התקליטים וורנר ברוס החתימה את הלהקה והשאר היסטוריה. הרצועה השנייה בתקליט הראשון של וואן היילן, שנקראת Eruption – קטע אינסטרומנטלי של אדי והגיטרה – חולל צונאמי בעולם הרוק של אותה התקופה והתחיל עידן חדש של נגינה על הגיטרה החשמלית.

תמונה של ג׳ין סימונס הבסיסט של קיס

גיטריסטים שמקשיבים לתקליט שזה עתה יצא בפטיפונים שלהם, לא מבינים איך לעזאזל הגיטריסט הזה מוציא את הצלילים הללו מהגיטרה. הם יוצאים מדעתם בניסיונות לחקות אותו אבל ללא הועיל. תזכרו שבסוף שנות השבעים ותחילת השמונים אין עדיין אינטרנט או יוטיוב.  לוקח חודשים עד שוואן היילן יוצאת לסיבוב הופעות משלה והמצלמות מצלמות את אדי, בשנות העשרים המוקדמות לחייו, מתופף על הצוואר ומוציא צלילים לא הגיוניים מהכלי שלו.

כן! בהחלט! כמו הנדריקס לפניו, אדי וואן היילן שינה את כללי המשחק לעולמים. אלך אף רחוק מזה – הוא הגדיר אותם מחדש. הנה, תיווכחו במו עיניכם בסרטון הבא איך הגאון הזה מנגן את eruption.

אדי וואן היילן מנגן לייב את eruption בהופעה חיה בשנת 1986

נסכם את הדברים עד כה. כשהגיטרה החשמלית הייתה בת כשש עשרה או שבע עשרה, בא הנדריקס ולימד אותה שיש לה נשמה ושהיא מגוונת הרבה מעבר למה שיוצריה סברו. כשהייתה בת עשרים ושש לערך, בא אדי וואן היילן וגילה לה שאפילו הנדריקס לא הבין עד הסוף את הפוטנציאל הגלום בה.

עד כאן אני מסכים עם הקביעה של סטיב וויי. אבל… אם הקשבתם לווי עד הסוף, וודאי שמתם לב שהצהיר שהנדריקס ואדי וואן היילן היו שני גיטריסטים שהיו בבחינת game changers, אבל גם שאין ״משנה משחק״ שלישי. ובכן, אני, הקטן, סבור שוויי הלך רחוק מדי עם ההצהרה הזאת. יש מיליוני גיטריסטים ברחבי העולם ואני בטוח שיש לא מעט שעושים עם הגיטרה דברים נפלאים שטרם נראו עוד נשמעו. הבעיה היא שאני לא מכיר את כולם אז אדבר על מי שאני מכיר.   

אני מעריץ גדול של גיטריסטים ענקיים שחלקם עדיין מהלך על פני קרומו של כדור הארץ ותרמו את חלקם לדרך שבה אנו מתייחסים כיום לנגינה בגיטרה בכלל ובגיטרה החשמלית בפרט. אבל האם יש בהם כאלו שסגנון נגינתם שינה את הכללים? זו שאלה שנותרת פתוחה לדיון עבור כולנו.

דעתי האישית והצנועה בעניין די מגובשת. בעיניי יש גם יש גיטריסט שלישי שהוא בבחינת ״משנה משחק״ וקוראים לו מארק נופלר (Mark Knopfler), הגיטריסט האגדי של ה״דייר סטרייטס״.

תמונה של מארק נופלר

אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את הסולו של ״סולטני הסווינג״, כפי שקראו לשיר בתחנות הרדיו של ישראל בסוף שנות השבעים. הייתי בן עשר או אחד עשרה. נפלה לי הלסת. זה לא היה רק הסאונד או המלודיה, זו הייתה בעיקר הטכניקה. הנגינה ללא מפרט, עם הציפורניים וכריות האצבעות, תוך פירוק אקורדים לסוג של פריטות וסולואים שטרם נשמעו ושרבים אחריו למדו ועשו בה שימוש. שלא לדבר על הכנסת הסולו גיטרה כשחקן ראשי, כזה המשחק ברוב המקרים תפקיד חשוב יותר מהשירה, משתלט על המרחב הסטריאופוני בכל הזדמנות אפשרית, מעשיר את הצלילים ומעניק חוויה ייחודית שרק מארק נופלר יודע לתת.  

דייר סטרייטס מבצעים את ״סולטני הסווינג״ בלייב אייד 1985

בשנת 2012 או 2013, לא זוכר במדויק, הייתי בהופעה חיה של מרק נופלר באולם בלוס אנג׳לס. היה זה סיור לקידום אלבום הסולו שלו privateering. ישבתי קרוב לבמה. נפעם ומהופנט, בהיתי במשך שעה וחצי באצבעות הידיים שלו. הן שיחקו במיתרים בקלות ובגאונות והפיקו מהם צלילים כה ייחודיים וכה שמימיים, שכל שניה הייתה עבורי אושר צרוף. הבנתי באותה שעה וחצי, בפעם המי יודע כמה, שיש מוזיקאים שיד האלוהים נגעה בהם ושלא יעזור שום דבר, לא היה ולא יהיה אף אחד כמוהם. הם ייחודיים והם תורמים לאנושות משהו ייחודי. כמו הנדריקס ווואן היילן, מרק נופלר, לעניות דעתי, הוא אחד מהיחידים וייחודיים הללו.  

אני מעריץ גדול של הנדריקס, וואן היילן ונופלר, אבל אני חייב להודות שלמעט נופלר, השניים האחרים כלל לא נמצאים ברשימת עשרת הגיטריסטים שאני הכי אוהב (הם איפושהו בעשרייה השלישית). יודעים מדוע? כי אני, באופן אישי, שופט גיטריסטים בעיקר על-פי מידת האושר שהם הכניסו אל חיי מאז שהייתי ילד ועל מידת ההשראה שהרעיפו עליי ועל חיי כמוזיקאי וכגיטריסט. אני גם מעדיף גיטריסטים מלודיים על פני כאלה שהופכים את הגיטרה לשדה קרב, כשהמטרה שלהם היא להפיק כמה שיותר צלילים בשנייה. וזה לא שאני מזלזל בזה לרגע. יש לעניין את הייחוד ואת האיכויות שלו. אני פשוט מעדיף לשמוע את הגיטרה מנגנת מלודיה שעושה שכל.

אצלי תמצאו בראש הרשימה את בריאן מאי, הגיטריסט של קווין, שריגש אותי כל חיי עם עבודת הגיטרות הנפלאה שלו באלבומים ובהופעות של הלהקה האגדית שלו. אגב, מאי נבחר ב-2020 על-ידי קוראי המגזין total guitar לגיטריסט הגדול בכול הזמנים. אני מסכים עם מאי עצמו שאמר בצניעות שזה נחמד ומאוד מרגש אבל אין הוא מסכים עם המגזין כי כל גיטריסט מביא עמו משהו מיוחד ואין דבר כזה גיטריסט הכי טוב או הכי גדול בהיסטוריה. מי שזה מעניין אותו, הנה לינק למאמר שדירג את 100 הגיטריסטים הכי גדולים בהיסטוריה: https://www.guitarworld.com/features/the-100-greatest-guitarists-of-all-time

בריאן מאי בהופעה

אחרי בריאן מאי ברשימה שלי תמצאו אלכס לייפסון (״ראש״) ואת סטיב לוקת׳ר (״טוטו״ ועוד מאות אמנים ידועים עמם עבד עם השנים כנגן אולפן מקצועי), שיושבים ביחד על המקום השני. בהמשך הרשימה תוכלו למצוא גם את מרק נופלר, דיוויד גילמור (פינק פלויד), תום שולץ (בוסטון), ג׳ימי פייג׳ (לד זפלין), רי׳צ׳י בלקמור (דיפ פרפל, ריינבו), ניל שון (ג׳ורני), ריץ׳ וויליאמס (קנזס), סטיב האו (יס, אסיה), אל דימיולה, תומי שואו וג׳יימס יאנג (סטיקס), דן הוף (ג׳איינט), סטיב האקט (ג׳נסיס, יס), גארי ריצ׳ראת׳ (ריו ספידווגן), פט מת׳יני, ג׳ון מקלפלין, מייק סטרן ועוד רבים וטובים מז׳נרים שונים.

סטיב לוקת׳ר – אולי הגיטריסט המושמע ביותר בכל הזמנים

אסיים בתודה גדולה לסטיב וויי על ההשראה לכתוב את הפוסט הזה – פוסט שאני מניח שיעורר תגובות מעניינות ואולי אפילו נזעמות בסגנון: ״איך אתה מעז שלא להזכיר את בי.בי קינג, ג׳ון בונמסה, פיט טאונסנד, בילי ריי וון, דה אדג׳, ריצ׳י סמבורה, אנגוס יאנג,  סלאש, פרינס ועוד ועוד ועוד ועוד….״

אז אני מבקש סליחה… באמת… אבל זה פוסט קצר בבלוג שבו אני מביע את דעותיי האישיות. כל מי שרוצה להביע את שלו יכול לעשות זאת בהרחבה בתגובות.