תהיתם פעם מדוע במהלך שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, תחנות הרדיו בישראל העדיפו להשמיע מוזיקה שהגיעה מבריטניה על פני מוזיקה שהגיעה מאמריקה? אם לא נתתם לעניין מחשבה, זה בסדר, אבל זו עובדה מעניינת שיש שיש לה הסבר מעניין ששווה להכיר.

המבוגרים שבינינו וודאי זוכרים שתחנות הרדיו הישראליות שדרו בשנות השבעים של המאה הקודמת בעיקר מוזיקה  שהגיעה מהאי הבריטי – ביטלס, קווין, רולינג סטונס, רוד סטיוארט, דיוויד בואי, פיטר גבריאל, קט סטיבנס, פינק פלויד, לד זפלין, דיפ פרפל, אלטון ג'ון, ג׳ורג׳ האריסון, פוליס, ELO, קייט בוש, הקלאש, המי, קט סטיבנס, פול מקרטני וכנפיים, ג'נסיס, סטיב ווינווד, סטטוס קוו, דייר סטרייטס, אריק קלפטון, סוויט ודומיהם.

זה לא שהייתה התעלמות מוחלטת מהמוזיקה שהגיעה מאמריקה, אבל בניגוד לשנות השישים בישראל, שהיה בה איזון הגיוני בין המנקיס, אלביס ופול אנקה שהגיעו מאמריקה, לביטלס, הסטונס וקליף ריצ׳ארד, שהגיעו מבריטניה, היחס בשנות השבעים והשמונים היה משהו כמו 80:20 לטובת הממלכה המאוחדת.

עיקר המוזיקה שכבר הצליחה להגיע מעברו השני של האוקיאנוס האטלנטי הייתה זו שהפכה פופולרית בעקבות סרטים אמריקאים כדוגמת ״שיער״, ״שגעון המוזיקה״, ״גריז״, ״האחים בלוז״ ודומיהם. היה גם קצת בילי ג'ואל, סטיבי וונדר, סופרטרמפ, מייקל ג'קסון וחמישיית הג'קסונים, דיינה רוס, דונה סאמר ועוד כמה להיטים היסטריים עולמיים שעורכי תכניות המוזיקה ברדיו לא יכלו להתחמק או להתעלם מהם כמו "מלון קליפורניה" של האיגלס, "סירה על הנהר" של סטיקס, או "יותר מהרגשה" של בוסטון. אבל בגדול, הדומיננטיות של המוזיקה שהגיעה מבריטניה הייתה ללא עוררין.   

ואז באו שנות השמונים והביאו עמן גל חדש של מוזיקה בריטית מעניינת כמו זו של דיוויד בואי בגרסתו המחודשת (China Girl, Let's Dance), דפש מוד, האורד ג'ונס, ניק קרשו, מועדון תרבות, מדנס, UB40 , ג'נסיס (בגרסתה הפופית) , אולטראווקס, סופט סל, מריליון, U2, הליגה האנושית, המכוניות, דוראן דוראן, ספנדאו בלט, טירס פור פירס, להק שחפים, יוריתמיקס, דייר סטרייטס, אריק קלפטון, ועוד ועוד. לעומתם, בחרו השדרנים בישראל אותן השנים, בפינצטה, מוזיקה שהגיעה מאמריקה, מתרכזים בתופעות רוק או פופ עולמיות כמו מייקל ג'קסון, מדונה, בריאן אדמס, ומוזיקה מסרטים כמו ״אהבה בשחקים״, ״פוטלוס״, רוקי (״עין הנמר״) ״השוטר מבברלי הילס״, ״פלשדנס״, ״ריקוד מושחת״, ״גשם סגול״ וכדומה.

כרזת הסרט פוטלוס

אם לא תהיתם על כך אף פעם זה בסדר. בגדול, אתם לא אמורים. זה מה ששדרו אז בתחנות הרדיו וזהו. אז למה זה גורם דווקא לי לתהיות?

ובכן, רצה הגורל ואני ומשפחתי הגרעינית נמנים על הקבוצה שיצחק רבין כינה בתחילת שנות השמונים "נפולת של נמושות" . הוריי החליטו בשנת 1980 לעבור לגור בארצות הברית, ובישראל של לפני ארבעים וחמש שנים מי שעזב את הארץ תויג בתיוגים לא מחמיאים.

הגעתי לארצות הברית כילד בן 13, בשנת 1980 ונחשפתי, דרך תחנות הרדיו המקומיות והחברים החדשים שעשיתי, לעולם שלם ומופלא של מוזיקה מדהימה שאף אחד בישראל לא דאג להכיר לי – להקות וזמרים אמריקאיים כמו ואן היילן, טוטו, ג׳ורני, ריו ספידווגן, לנרד סקינר, הארט, תום פטי, ריק ספרינגפילד, צ'יפ טריק, קנזס, בוסטון, סטיקס, האחים דובי, פט בנטר, כריסטופר קרוס, הול ואוטס, ג'ון וויט, לברבוי, סטיב מילר בנד, ג׳י גיילס בנד, בוב סיגר, ועוד רבים אחרים.  

תכירו. להקת REO Speedwagon. להקת-ענק אמריקאית שמכרה עשרות מיליוני אלבומים ברחבי העולם במהלך שנות השמונים, חתומה על להיטי ענק שהגיעו לטופ 10 בבילבורד האמריקאי, ושכל אמריקאי מעל גיל 20 מכיר – ושאיננה מוכרת לציבור בישראל.

תכירו את Journey, שמכרה אפילו יותר אלבומים מ-REO Speedwagon ואף הכניסה יותר להיטים לעשריה הפותחת של הבילבורד האמריקאי, ומלבד השיר ״אל תפסיק להאמין״ והופעתו של הסולן האדיר שלה, סטיב פרי, בשיר גיוס הכספים לאפריקה: "We Are the World", מוכרת רק למתי-מעט בציבור הישראלי.

בקיץ 1982 חזרתי לארץ וגיליתי שהמוזיקה הבריטית ממשיכה לשלוט בכיפה הישראלית ושרוב הלהקות, שאת תקליטיהן הבאתי עמי מלוס אנג'לס, כלל אינן מוכרות לחבריי הישנים והחדשים בישראל – שלא לדבר על השמעות ברדיו. זה לא שהם לא הכירו להיטים כאלה ואחרים של חלק מהלהקות הללו, אלא שלא ניתן היה לבנות על זה היכרות עמוקה איתן כי לא ניתן היה להשיג את תקליטיהן בחנויות התקליטים. אני זוכר שנכנסתי פעם ל״גידי יון״, עוד חנות תקליטים ירושלמית אגדית, בחיפוש אחר התקליט החדש של הלהקה האמריקאית קנזס. המדפון של קנזס היה ריק בעוד שהמדפון הסמוך, של להקת קינג קרימזון הבריטית, היה מלא בתקליטיה של הלהקה.

אני זוכר שבלית-ברירה, עסקתי לאורך כל שנות השמונים, גם כאשר הקומפקט דיסקים החליפו את התקליטים, בייבוא אישי של אלבומים אמריקאים באמצעות חנות התקליטים הירושלמית "פיקדילי", שאפשרה הזמנה של תקליטים ודיסקים מכול העולם במחיר שלא היה שווה לכל נפש ובזמן המתנה של בין חודשיים לשלושה (השקעתי את רוב דמי הכיס בתיכון, ואחר-כך את המשכורות הצבאיות העלובות, בחנות הזאת). ייבאתי את כל מה שהלהקות האהובות עליי באמריקה הוציאו.

ועדיין, בתחנות הרדיו בישראל, כמו בתחנות הרדיו בישראל, המשיכו להשמיע בעיקר מוזיקה בריטית, עם הבלחות פה ושם של מוזיקה אמריקאית, ובתנאי שמדובר בתופעות פופ חובקות עולם כמו מייקל ג'קסון, מדונה, ברוס ספרינסטין, וקצת תום פטי והול ונוטס.

מדונה – ענקית בישראל כפי שהייתה ברחבי העולם

העניין סקרן אותי. רציתי להבין את הסיבות להעדפת הבריטים על-פני האמריקאים. עם השנים קראתי ראיונות עם עורכי מוזיקה שונים בתחנות הרדיו בישראל, ניהלתי שיחות עם מוזיקאים ואנשי מוזיקה, קראתי מאמרים על מוזיקה ונברתי בעמקי זיכרונותיי. מסתבר שהסיבה לכך נעוצה בתמהיל של כמה מרכיבים.

המרכיב הראשון הוא ההשפעה הרבה שהייתה ל״קול ישראל״ ולרשות השידור על "הטעם המוזיקלי" הישראלי. משום מה, העורכים בתחנות הרדיו והטלוויזיה באותה תקופה העדיפו מוזיקה בריטית על פני אמריקאית ובמצב שבו אין יותר מדי תחנות רדיו בסביבה, מה שהישראלים שמעו זה מה ששידרו בתחנות כמו קול המוזיקה, רשות א׳, ב׳ ו-ג׳, גלי צה״ל, ״קול השלום״ ו״רדיו עמאן״ (רשת ג׳ בשנות השבעים והשמונים נגנה בעיקר מוזיקה לועזית).

המבוגרים שבינינו וודאי זוכרים את ״טוני פיין״, מי שהיה אחראי על עריכת התוכנית של מגישת התכניות האגדית של קול ישראל, שוש עטרי ,״חדש, חדיש ומחודש״ – תכנית שהתיימרה להביא מוזיקה לועזית חדשה מרחבי תבל. תנחשו מאיפה הגיע טוני פיין? נכון. מאנגליה. אז הברנש האנגלי הזה היה אחראי להכיר לעם היושב בציון את הלהיטים הגדולים של התקופה. הוא עשה זאת בתחנת הרדיו עם הרייטינג הכי גבוה בישראל, החל משנת 1976 (כמה שבועות אחרי שנוסדה רשת ג׳) ועד לאמצע שנות התשעים. למען ההגינות, פיין הביא מדי פעם גם מוזיקה מאמריקה, אבל במינון נמוך בהרבה מזה של המוזיקה הבריטית. הוא גם היה מהאחראים לייבוא לישראל של מוזיקת הדיסקו האמריקאית של סוף שנות השבעים. כמי שסולד מהמוזיקה הזאת (למעט הבי.ג׳יז הנהדרים), אינני זוקף זאת לזכותו.

שוש עטרי האגדית

המרכיב השני קשור להשפעה שהייתה לתחנות הרדיו הפיראטיות שפעלו באותה התקופה, ובעיקר לתחנת הרדיו המחתרתית "קול השלום", ששדרה באופן לא חוקי מספינה ששטה בסמיכות לחופי הים התיכון, תחת חסותו של איש השלום אייבי נתן. משום מה, גם עורכי המוזיקה שלהן העדיפו מוזיקה בריטית על-פני אמריקאית.

אייבי נתן וספינת קול השלום

המרכיב השלישי – ואל תצחקו כי אני ממש רציני – הוא המנדט הבריטי על פלשתינה בין השנים 1917 -1948. כן. כן. מסתבר שגם להיסטוריה המדינית של עמנו ומדינתנו יש השפעה על הטעם המוזיקלי שלנו. איך שלא הופכים את זה, 31 שנות המנדט הבריטי הותיר חותם משמעותי שני דורות קדימה, בחוקים, במשפט, בהלכות החיים, וכן, גם במוזיקה. הילדים שנולדו וגדלו בשנות המנדאט היו המבוגרים שהקשיבו למוזיקה של הביטלס והסטונס במהלך שנות השישים. מאוחר יותר הם גם השפיעו על הטעם המוזיקלי של הילדים שלהם, כאשר בבית התנגנה מוזיקה בריטית שהמשיכה לשלוט בכיפה שנים רבות קדימה.

המרכיב הרביעי קשור ללוגיסטיקה ולעלויות כספיות. עד כמה שזה נשמע מצחיק, ייבוא של תקליטים מהאי הבריטי היה קל, מהיר וזול יותר, מאשר יבואם מארצות הברית. אני זוכר שעלויות התקליטים היו כה גבוהות בזמנו, עד שנאלצתי לעתים לחסוך כסף במשך תקופה ממושכת ממתנות ומשאריות הכסף שהוריי נתנו לי לבילויים, כדי לרכוש אחד.

המרכיב החמישי הוא שנושא את המשקל הכבד ביותר. כאן אני עומד להפתיע את מי שמכיר אותי כחסיד גדול של הרוק האמריקאי. ובכן, הסיבה העיקרית לכך שבשנות השבעים והשמונים שלטה המוזיקה הבריטית בכיפה הישראלית קשורה בעובדה, מה לעשות, שהמוזיקה שהגיע מהאי הבריטי הייתה פשוט איכותית וחדשנית יותר מזו האמריקאית. בשנות השישים והשבעים פרץ בבריטניה בליץ של כישרון נדיר עם הופעתם של אמנים ולהקות אייקוניות, איכותיות ומחדשות, שהצליחו מאוד בכל העולם – כולל בארצות הברית. חלקן היה ממש פורץ דרך (להקת ״יס״ הבריטית, למשל, חנכה את הרוק הפרוגרסיבי כבר בסוף שנות השישים, ״לד זפלין״ שינתה את פניו של ז׳אנר הרוק הכבד לעולמים, ו״קויין״ לימדה שרוק מורכב ותיאטרלי יכול להיות גם מלודי וקליט, להפוך מאוד פופולרי ובדרך למכור עשרות מיליוני תקליטים).

קשה להתווכח עם העובדה שהביטלס, הרולינג סטונס, המי, יס, קווין, לד זפלין, דיפ פרפל, קרים, ריינבו, ג'טרו טול, פוליס, סטינג, ג'נסיס, פיל קולינס, אריק קלפטון, אלטון ג'ון, פינק פלויד, דיוויד בואי, לבל 42, דייר סטרייטס, מריליון ועוד להקות רבות וטובות כמותן, נוצרו, פעלו ויצרו בבריטניה. גם פילו-אמריקנה כמוני… כשאני בודק את עשר הלהקות האהובות עליי ביותר, אני מגלה שבראשן עומדת להקה בריטית – ״קווין״. כשאני ממשיך ובודק את רשימת עשר הלהקות האהובות עליי אני מוצא בה חמש להקות מיבשת אמריקה (ראש, בוסטון, טוטו, ג'ורני וסטיקס) וחמש להקות מהאי הבריטי (קווין, ג'נסיס, מריליון, פורנר ודייר סטרייטס – כשפורנר היא בעצם שילוב כוחות בריטי-אמריקאי, בין הגיטריסט ומקים הלהקה, הבריטי, מיק ג'ונס לבין הזמר האמריקאי האדיר, לו גראהם).

עטיפת תקליט הבכורה של הלהקה הבריטית-אמריקאית פורנר, 1977

אז לעניין יש הסבר מניח את הדעת. אבל אצלי, הדעת אף פעם לא נחה כי ההסבר אחד מוביל לתהיה אחרת. במקרה דנן, ההסבר הזה מוביל אותי לשאלה המטרידה – איך הייתה נראית המוזיקה הישראלית היום אילו בישראל היו פועלים ומשדרים במהלך שנות השבעים והשמונים דווקא שדרנים עם אוריינטציה אמריקאית?