כמו בחיים גם בעולם המוזיקה, יש עליות ויש מורדות. יש ימים יפים ויש ימים פחות יפים. יש הצלחות ויש כישלונות. יש רגעי התעלות ויש אסונות וטרגדיות. בפוסט הזה אני מתכוון להתייחס לשלוש טרגדיות בעולם המוזיקה שהשפיעו עליי כאדם וכמוסיקאי.

אבל לפני שנעסוק בהן, אי אפשר שלא להתייחס לטרגדיות גדולות בעולם המוזיקה  – מותם בטרם עת של מוזיקאים וזמרים שגדעו קריירות מצליחות ומנעו מהאנושות להמשיך וליהנות מכישרונות נפלאים. אז בואו ניתן כבוד לג׳ימי הנדרקיס האגדי, שהלך לעולמו בטרם זמנו בשל ערבוב של אלכוהול וכדורי שינה ולאיימי וויינהאוס שמתה מהרעלת אלכוהול, לפרינס, שהלך לעולמו ממנת יתר של סמים, לבדי הולי, ריצ׳י ולנס, לנרד סקינרד, ג׳ון דבר וסטיבי ריי וון, שהלכו לעולמם עקב תאונות מטוסים, לקורט קורביין, מייק ברנדט  ובראד דלפ, שלקחו את חייהם בידם, ולאלביס פרסלי וג׳ים מוריסון, שהלכו לעולמם בטרם עת בשל בעיות רפואיות. אלו רק דוגמאות, וכמו שגיא זהר אומר בתכניתו ״מהצד השני״ – יש עוד.

איימי ויינהואס ז״ל

כאשר אמנים הולכים לעולמם בטרם עת, האומנות שלהם נותרת לעד ברשות הציבור ואנחנו זוכרים אותם כאנשים מיוחדים ומוצלחים. אבל מה קורה לאלה שנותרים בחיים לאחר שאיבדו את מתת-האל שהעלתה אותם לגדולה? הם בדרך כלל דועכים לנו מול העיניים, ולמרות שלא נפסיק להתפעל ממפעל חייהם, לא נוכל לנתקם לעולם מהטרגדיה שגדעה את העשייה.

טרגדיות בעולם המוזיקה שגודעות קריירה קשורות בפגיעות פיזיות או נפשיות, במגוון רחב של תרחישים. למשל, במקרה של נגנים, פגיעות פיזיות באברים החיוניים להם לנגינה. במקרה של זמרים – פגיעה בקול וביכולות הווקאליות. בהקשר הזה, אזכיר שלוש טרגדיות.

24 ביולי 2019, ערב חם, פארק הירקון. אני ואחיי הביולוגיים (אני אומר ביולוגיים כי כל ישראל אחים), בוני ורועי, עומדים מול הבמה וצופים בלהקת סינרגיה מחממת את המופע שלשמו הגענו – הופעה של בון ג׳ובי. בוני, שהיה אחראי על רכישת הכרטיסים, פינק אותנו בכרטיסי VIP כך שעמדנו ממש קרוב לבמה. היה שם איחור של איזה שעה, אולי יותר, אבל בסוף בון ג'ובי עלו לבמה (בלי ריצ'י סמבורה, לצערנו).

בון ג׳ובי בתחילת הדרך

עכשיו, תבינו, בון ג'ובי בשבילי זו להקה אייקונית שמזכירה לי שתי תקופות מאוד משמעותיות בחיי – צבא (האלבום – Slippery When Wet) ואוניברסיטה (האלבום – New Jersey). אז, לא משנה מה ג׳ון בון ג׳ובי ישיר, איך הוא ישיר, מה יעשה או מה יגיד, אני תמיד אעריץ אותו. למה אני בכלל מוצא לנכון להזכיר את זה? כי רק מי שמאוד אוהב את ג׳ון בון ג׳ובי ומוכן לסלוח לו על הכול יכול היה ליהנות מאותה הופעה שלו בפארק הירקון ב-2019.

היוצר והזמר האדיר הזה, שידע בצעירותו להגיע לטונים גבוהים בקלות, שכל צרחה שלו הייתה מדויקת והתאימה להפליא לשיר, שכל בלדה ששר גרמה לי להתרגש (Never Say Goodbye, Bed of Roses, Always, This Ain't a Love Song ועוד), התאמץ מאוד לשיר את השירים שלו באותה הופעה, ולא הצליח לבצעם ברמה הנדרשת. ג׳ון בן ה-57 צלח את ההופעה רק משום שדאג מבעוד מועד, בחכמה רבה, לכך שהנגנים שמסביבו ישירו עמו את כל השירים ובכך יחפו על אבדן היכולת הווקאלית שלו.

אני זוכר שאני ובוני, שמשוגע על בון ג'ובי אפילו יותר ממני, הסתכלנו אחד על השני עם כאב בעיניים בכל פעם שג׳ון לא הצליח לעלות לטונים הנדרשים. שוב, אני חייב להדגיש, לא היה בלבנו דבר על האיש שהרי נקבלו בכל מצב, אבל היה בלבנו כאב אמיתי – אולי אפילו רחמים. הצטערנו בראש ובראשונה בשבילו, על שאיבד את מתת-האל שניתנה לו, ואת היכולת הווקלית לשיר את השירים הנפלאים שלו כמו ששר אותם בצעירותו.

אסטה לרגע מבון ג׳ובי ואפנה לג׳ו קוקר האגדי כדי להבהיר נקודה שרלוונטית לדיון. פעם שמעתי הרצאה של מומחה לרפואת ספורט שהסביר שבגדול, הגוף שלנו מתפתח ומתעצם עד גיל 25 – 26 ומאותו הרגע ואילך הולך ודועך. גם מיתרי הקול הולכים ודועכים. זה טבעי וזה חלק מתהליך ההתבגרות. אבל כמו איברים אחרים, גם את מיתרי הקול ניתן לשמר.

ג׳ו קוקר בשלהי חייו

בהקשר הזה, בשנת 2012, רעייתי שרון ואנוכי נכחנו בהופעה של ג׳ו קוקר ב״תיאטרון היווני״ בלוס אנג׳לס (שנתיים לפני מותו). האיש, שהיה אז בן 68, נתן הופעה שלא הייתה מביישת את ההופעות שלו מלפני חמישים שנים. הוא לא זייף, עלה לכל הטונים הגבוהים, צרח את כל הצרחות הידועות שלו בצורה מדויקת ובזמן, ואפילו תיבל את כל העונג הצרוף הזה בכל המניירות שאפיינו את שפת הגוף המוזרה שלו מאז ומעולם.

לא מצאתי מידע ברחבי האינטרנט באשר לדרכים שבהם קוקר הצליח לשמר את היכולות הווקאליות שלו, אבל בשורה התחתונה – עובדה שזה אפשרי. ותאמינו לי, קוקר צרח וזעק במהלך הקריירה שלו לא פחות מג׳ון בון ג׳ובי – אם לא יותר. ואם אתם לא מאמינים לי שהאיש שימר יפה את היכולות הווקליות שלו, אז הנה לפניכם הלינק להופעה שבה נכחנו ב-2012:

ג׳ו קוקר בהופעה חיה ב״תיאטרון היווני״ בלוס אנג׳לס, 2012

בחזרה לג׳ון בון ג׳ובי. מהמאמרים שקראתי בעניין, אובדן היכולות הווקאליות של ג׳ון נבע משנים של שימוש לא מושכל במיתרי הקול. היום יש מודעות רבה יותר מאשר בעבר לנזקים שצעקות וצרחות במינון גבוה, כמו שבון ג'ובי אהב להרעיף על מאזיניו בתקליטים ובסיבובי הופעות בלתי נגמרים, מסיבים למיתרי הקול. תוסיפו לזה הזנחה, צריכת אלכוהול, עישון, היעדר מנוחה והיעדר טיפול רפואי ו/או תרופתי נאות ותקבלו קטסטרופה.

במהלך שנת 2002 ג'ון עבר ניתוח במיתרי הקול (vocal fold medialization surgery). באחד הראיונות הוא הסביר שהוא רק בן ששים ושתיים ולאור התקדים של מיק ג'אגר, שעדיין מופיע בגיל שמונים ונשמע נפלא, עמדה בפניו ברירה – או לעבור ניתוח במיתרי הקול ולהמשיך להופיע ברמה הנדרשת או לפרוש מהחיים שהוא כל כך אהב. היות ופרישה לא באה בחשבון, כי למרות הקול שמאכזב, הגוף נותר חזק והרצון ליצור ולהופיע בפני קהל חזק אף יותר, הוא בחר בניתוח.

מאז ג׳ון בון ג'ובי עובד עם מומחים לחזק את היכולות הווקאליות שלו לקראת המשך הקריירה. אני מתפלל שיצליח לחזור לבמות ולהמשיך לגרום אושר לעצמו ולכול מי שאוהב אותו ואת שיריו כמוני. 

ג׳ון בון ג׳ובי היום

זמר גדול אחר, שבשנות השמונים נחשב שני רק לסטיב פרי של "ג'ורני" בקרב אליטת זמרי הרוק (ויש כאלה שטוענים שהוא דווקא הראשון מבין השניים), הוא לו גראם, הזמר של להקת פורנר (Foreigner). גראם איבד את יכולותיו הווקאליות, ובדרך גם את הקריירה, מסיבות אחרות לגמרי – רפואיות.

לו גראם בצעירותו

בשנת 1997 התגלה במוחו של גראם גידול לא ממאיר שהוצאתו בניתוח פגעה ביכולותיו הווקאליות. הטיפול התרופתי שעקב לניתוח גרם לאיש לעלות במשקל בצורה קיצונית ולפתח תופעות של עייפות כרונית, קשיי נשימה ואבדן אנרגיה. כל אלה הרעו את מצבו, פגעו אף יותר ביכולותיו הווקאליות והוא נאלץ בשיברון-לב מוצהר ותקשורתי לעזוב את הלהקה שבנה במו ידיו עם שותפו הגיטריסט מיק ג'ונס.

בתסכול רב ועם המון כאב לב, גראם נאלץ לצפות בזמר אחר, צעיר יותר ובריא יותר, תופס את מקומו בלהקה שבנה במו ידיו והפכה אותו לסופרסטאר. את הצער ואת עוגמת הנפש שנגרמו לזמר האדיר הזה הוא מתאר בשלל ראיונות שקיים מאז.

לו גראם כיום

אגב, הלהקה, שלא הצליחה לשחזר את ימיה מקדם, ממשיכה להופיע עד לעצם היום הזה. יצא לי לראות את פורנר (או את מה שנותר ממנה) בהופעה חיה בלוס אנג׳לס בשנת 2013. חסרונו של גראם היה כל כך מורגש עד כי הרגשתי שאני נוכח בהופעה של להקת קאברים שמנסה לנגן פורנר.

טרגדיה דומה קרתה לזמרת הרוק השבדית גון-מארי פרדריקסון, מהלהקה ROXETTE, עוד להקה שהכניסה לא מעט אושר לחיי במהלך שנות האוניברסיטה וגם מאוחר יותר, עם סגנון רוק-פופ שכבש את העולם. כמו גראם, גם פרדריקסון איבדה את יכולותיה הווקאליות בשל ניתוח  שעברה במהלך שנת 2022 להסרת גידול במוחה. אבל בניגוד לגראם, הגידול של פרדריקסון היה סרטני. היא עברה ניתוח מוצלח להסרתו ואחר כך עברה שורה של טיפולי כימותרפיה שהעמידו אותה בחזרה על רגליה. היא אף חזרה להופיע עם הלהקה ולא ויתרה גם כשהסרטן חזר, אבל יכולותיה הווקאליות מעולם לא שבו להיות אלה שאפיינו אותה בתחילת דרכה.

רוקסט בתחילת הדרך

נכחתי עם שרון בהופעה של רוקסט באמפי-תיאטרון "גיבסון" בלוס אנג'לס, בחודש יוני 2014. אני זוכר את תחילת ההופעה. גון-מארי צעדה לקדמת הבמה, בהליכה איטית, כאשר אחד מאנשי הבמה תומך בה בל-תיפול. היא העבירה את כל ההופעה כשהיא נשענת על עמוד המיקרופון ולפרקים התיישבה על כיסא שהונח לצדה כדי לאפשר לרגליה מנוחה. היא השקיעה את כל כולה בהופעה, במסירות, באומץ לב, באהבה רבה לקהל, אבל ניכר היה עליה שאיננה מסוגלת לשיר ברמה שאפיינה אותה טרם הניתוח שעברה כעשור ויותר קודם לכן.

פרדריקסון התנצלה בפני הקהל שבא לראות אותה על כך שהיא מתעייפת מהר ואף שיתפה את באי המופע בסיבות לכך. היא קיבלה מחיאות כפיים סוערות מקהל שהתרגש ואף קם על רגליו לכבודה. אני זוכר שבסוף ההופעה, בן זוגה לבמה, הזמר והיוצר פר גסלה, חיבק אותה, תמך בה בגופו, וצעד עמה באיטיות אל מאחורי הקלעים לקול תשואות הקהל, ואנחנו ביניהם. לבי יצא אל האישה הנפלאה הזאת ולא אכחיש שמחיתי איזו דמעה או שתיים לאור המחווה הזאת.

גון-מארי נפטרה ב-9 בדצמבר 2019, כשהייתה רק בת 61, ולאחר שנאבקה במחלת הסרטן 17 שנים.

גון-מארי פרדריסון טרם מותה