מוזיקה, בשבילי, זה בראש ובראשונה גיטרות. אחר כך, זה ריגוש ואושר.

לאורך השנים עשו בישראל מוזיקה מצוינת שהתבססה על גיטרות והיוותה קרקע פורייה להתפתחות של גיטריסטים נפלאים – ויש כל כך הרבה כאלה.

אני גיטריסט בעצמי, כזה שכותב, מלחין ומבצע מוזיקה מקורית כבר ארבעים שנה, וכזה שאוהב ומעריך מאוד גיטריסטים אחרים כי אני מבין ממקור ראשון עד כמה מוכשר אתה צריך להיות כדי להביא משהו מקורי וכמה מיוחד אתה צריך להיות כדי לרגש. אז בפוסט הזה אני רוצה להביא בפניכם חמישה גיטריסטים שהעשירו את חיי, ריגשו וגרמו לי אושר יותר מאחרים, תוך התייחסות לאלבומים שבהם הכישרון הגדול שלהם בא לידי ביטוי הכי מובהק.

1. יהודה פוליקר – בנזין, 24 שעות (1982)

פוליקר, בעיקר בשל עבודת הגיטרות הנפלאה שעשה באלבום ״24 שעות״ של בנזין, היה ונותר עבורי הגיטריסט הישראלי בה׳ הידיעה. הסאונד, הטכניקה, הדיוק, החכמה המוזיקלית שהשקיע באלבום הזה – כל אלה מכריעים אצלי את הכף לטובתו. האלבום האייקוני הזה מציע 11 רצועות מוזיקה של גיטריסט-על שמטפל בשירים במומחיות וברגש שלא מצאתי אצל אף גיטריסט רוק אחר בישראל מאז ועד היום.

מעבר לנוסטלגיה נעימה שהאזנה לאלבום הנפלא הזה מעלה בי, כשאני מקשיב לעבודת הגיטרות של פוליקר אני נפעם בכל פעם מחדש מהטכניקה ומהיצירתיות, ומצטער שיהודה פוליקה הפסיק לנגן רוק קלאסי אחרי בנזין. הוא הבליח פה ושם שירי רוק מצוינים במהלך הקריירה הארוכה שלו כמו "רדיו רמאללה", למשל, או ״כואב אבל פחות״, אבל פוליקר של ״24 שעות״ נעלם אחרי התקליט השני של בנזין, ״משמרת לילה״.

באחד הפוסטים הראשונים שכתבתי בבלוג הזה, סיפרתי על חוויה שעלתה לי ממעמקי הזיכרון ושקשורה ליהודה פוליקר. אם תקראו אותו תבינו שיש לגיטריסט האדיר הזה משמעות מיוחדת עבורי גם בפן הרגשי. הנה הלינק לפוסט, אם זה מעניין אתכם:

זיכרון על נהר הסן

2. גיל דור – גידי גוב, 40:06 (1983)

גיל דור מוכר בעיקר משיתוף הפעולה שלו עם אחינועם ניני מסוף שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים. יש גם שמכירים אותו מתרומתו בשיר או שניים לאלבום הענק של שלום חנוך "חתונה לבנה". אז שתדעו שמדובר בגיטריסט פיוז׳ן (ג'אז-רוק) מהטובים שפעלו בארץ. רק לסבר את האוזן, בסוף שנות השמונים, דור ניגן בסיבוב ההופעות של אל דימאולה – לא פחות!

מעטים יודעים שדור ניגן באחד האלבומים הכי מדהימים מוזיקלית שהוקלטו בארץ מאז ומעולם – "40:06" של גידי גוב. עבודת הגיטרות שלו לאורך כל האלבום לא פחות ממבריקה, הסולואים שלו בשירים "נם לא נם" ו"טוב שבאת" הם מלאכת מחשבת של אמן פיוז'ן ג'אז-רוק ברמות הכי גבוהות שיש, הסולו שלו באמצע ובסוף השיר "זה תלוי רק בנו" מזכיר לי תמיד את ״סטילי דן״ בוייב ובתחכום, הסולו שלו ב"עד הבוקר" הוא מופת לסולו ג'אז מורכב שמשדרג את השיר ולא פוגם בסגנון המוזיקלי הלא כלך כך ג׳אזי שלו, הנגינה שלו בגיטרה קלאסית ב"יש אי שם" הוא פיסת היסטוריה ששייכת לפנתיאון המוזיקה הישראלי, והמקצבים שהוא מנגן ב"טוב שבאת" מגלים יד נדירה וסגנון מלהיב.

מבלי להפחית מגידי גוב, מהמפיק המוזיקלי ומרמת הנגנים האחרים באלבום הנפלא הזה, גיל דור, לדעתי, עשה שם את ההבדל.  

3. שמוליק בודגוב – היהודים, מציאות נפרדת (1995)

טוב. לגבי בודגוב אני חייב להקדים הקדמה.  

כששואלים אותי איזה גיטריסט הכי ריגש אותי בחיים אני מצהיר מיד וללא שום היסוס – בריאן מיי (קווין). עבודת הגיטרות שלו בשירים של קווין ממיסים אותי וגורמים לי להתרגש עד דמעות. אף גיטריסט אחר לא מצליח להוציא ממני את זה. הסולואים שלו בשיר "הצילי אותי" "Save Me", למשל, מפרקים אותי לחתיכות בכל פעם מחדש. אבל למרות כל ההתרגשות הזאת מעבודת הגיטרות הגאונית שלו באלבומים ובשירים של קווין, אם תנסחו את השאלה אחרת ותשאלו אותי ״מי לדעתך הגיטריסט הגדול בכול הזמנים?״ אשיב ללא היסוס – סטיב לוקת'ר (טוטו).

סטיב לוקת׳ר, אולי הגיטריסט הכי מושמע בהיסטוריה

ככה זה אצלי גם עם שמוליק בודגוב. אם פוליקר הוא הגיטריסט שריגש אותי יותר מכולם, בודגוב בעיניי הוא הגיטריסט הכי משמעותי שקם לישראל מאז ומעולם –  ובטח האהוב עליי ביותר. זה לא רק בשל עבודתו הענפה עם האומנים הרבים עמם הקליט כנגן אולפן, ואף הופיע כגיטריסט, בשנות השבעים והשמונים, או העובדה שהיה הגיבור של הגיטריסט הצעיר שהייתי באותה התקופה כשניגן בלהקת "ברוש" במהלך ההפסקות של ״זהו זה״ בגרסתה המקורית. זה בעיקר כי בודגוב הוא גיטריסט צנוע שבא לעשות עבודה, עושה אותה הכי טוב שאפשר משאיר אחריו עקבות בל-ימחו.

שמוליק בודגוב, בעיניי, הוא גיטריסט של "עזבו אותי באמשכם! אתם לא מעניינים אותי! אני מנגן בשביל המנגינה, בשביל השיר, בשביל האמן, ולא בשביל הדאווין. אצלי תקבלו מוזיקה, לא גיבוב של שטויות וטכניקות מהירות שאף אחד לא זוכר דקה אחר כך" (ולראיה: "סיוון", "אמא אדמה", "מקום לדאגה", "ריח מנטה" ועוד ועוד ועוד).

אבל הסיבה העיקרית שאני סבור שבודגוב, הוא הגיטריסט הכי משמעותי שהרוק הישראלי ידע, היא עבודת הגיטרות עוצרת הנשימה וחסרת התקדים שלו באלבום של היהודים "מציאות נפרדת". כגיטריסט מנוסה, אבל בעיקר כטכנאי אולפן, אני יודע להעריך את הסאונד המפלצתי שבודגוב הצליח לייצר באלבום הזה, שלא לדבר על רמת הנגינה, הסולואים שגורמים ללסת ליפול לרצפה והמקצבים עוצרי-הנשימה שמחייבים יד של גיטריסט-אמן, מנוסה, יצירתי ומדויק מאין כמוהו. בעיניי, שמוליק בודגוב הוא החבילה המלאה. הדבר האמיתי. זה שלא קם לא עדיין שני במדינה הקטנה שלנו.

אני ובודגוב בחנות הגיטרות שלו בתל-אביב ב-2016. גיטריסט גדול ואדם צנוע ונחמד.

4. יהודה עדר – תמוז, סוף עונת התפוזים (1976), דודה (1980)

לתמוז התוודעתי כשהייתי בן תשע או עשר. הרדיו חרש את השיר "סוף עונת התפוזים", אחר-כך את "הולך בטל", אחר-כך את "ככה את רצית אותי", בעצם, בין 1976 ל-1978, תחנות הרדיו בישראל חרשו את האלבום הזה עד שלא היה אחד בארץ שלא הכיר את השירים, על כל מילותיהם.

כילד מאוד מוזיקלי, שכבר ניגן גיטרה קלאסית, מה שתפש את תשומת-לבי בעיקר בכל השירים של תמוז הייתה עבודת הגיטרות. כשהתבגרתי, הקשבתי למה שקרה ברוק העולמי והפכתי את הגיטרה לעוד יד בגוף, הבנתי שהסופר-להקה הזאת שנקראה תמוז, הייתה תופעה חד-פעמית ומאוד ייחודית. שילוב של טובי המוזיקאים שלנו באותו רגע נתון, שעשו ביחד אלבום שהצליח להתעלות על סך חבריו. ועדיין, יהודה עדר בעיניי הוא הדובדבן על הקצפת, האקס פקטור, באלבום האלמותי הזה.

תנסו לחשוב על תמוז בלי יהודה עדר. שלבו בהרכב הזה איזה גיטריסט אחר שתרצו, עם הסאונד, היד והחשיבה המוזיקלית שהוא מביא עמו – זה לא יהיה אותו הדבר. העבודה שעדר עשה באלבום הזה  כל-כך מבריקה וייחודית שאף אחד מלבדו לא יכול היה להביא את מה שהוא הביא לשירים. מבלי להוריד כהוא זה מתרומתם האדירה של המגה-מוזיקאים שלום חנוך, אריאל זילבר, מאיר ישראל ואיתן גדרון, כולם גדולים מהחיים. כולם אהובים, מי שעשה את תמוז כל-כך ייחודית, ואחת הלהקות הכי גדולות שפעלו אי פעם בארץ, לדעתי, זה יהודה עדר. 

עדר גם עשה את ההבדל בלהקה של סנדרסון וגידי גוב – "דודה". הנגיעה הרוקיסטית המחוספסת הכול-כך אופיינית שלו, הפכה את "לידיה הלוהטת" לשיר באמת לוהט, את "אלף כבאים" לשלאגר היסטרי, את "שקט-שקט" לשיעור גיטרה לגיטריסטים מתחילים, ואת "ערב אבוד", לגן עדן של צלילי ומקצבי גיטרות.

5. דני סנדרסון – בגודל טבעי (1982)

סנדרסון הפך בצדק לאגדה בחייו. אני אוהב את כל מה שהוא עשה עם כוורת, גזוז, דודה, וגם את האלבומים השונים שהפיק בקריירת הסולו שלו. אבל את המעמד שלו בחמשת הגיטריסטים המרגשים ביותר שלי הוא הרוויח בגלל האלבום שלו ״בגודל טבעי״. מי שמקשיב לאלבום מגלה גיטריסט עם נטייה טבעית ובריאה לשלב בין הרוק למקורותיו הבסיסיים – הבלוז.

סנדרסון מצליח בתקליט הזה לשלב בין רוקנרול, בלוז ורוק קלאסי, בצורה כל-כך נעימה ואיכותית שתמיד כשבא לי לשמוע משהו שיעשה לי טוב על הנשמה, אני מנגן את האלבום הזה. אני מודה שיש שם רצועה או שתיים שאני פחות אוהב. אבל זה סנדרסון. לפעמים הוא משתטה ברמות מגוכחות, וזה אולי חלק מהקסם שלו. אני גם אוהב מאוד את הסאונד הפנדר ״טלקסטרי״ הייחודי שסנדרסון הצליח לייצר עם השנים, ובא היטב לידי ביטוי באלבום הזה.

תמיד סברתי שכגיטריסט, סנדרסון לא מקבל את הכבוד הראוי לו. בעיניי, דני סנדרסון הוא גיטריסט אדיר עם דינמיקה ייחודית ויד ימין שיודעת ללטף את המיתרים עם המפרט כשצריך, להכות בהם ריפים מדויקים כשצריך ולנגן מקצבים בדיוק מפליא – גם בהופעות. סנדרסון הוא גם אשף בתכנון Chords Progression. תקשיבו למבנה האקורדים ב"סיבה לחיות", או לשילוב בלתי-רגיל של רוקנרול ובלוז ב"פיקששתי". אני כבר לא מדבר על הגרוב הרוקנרולי של "גלשן"- ' שיר שסנדרסון כתב בהשראת ה-Beach Boys. נכון, הוא לא ידוע כגיטריסט סולו מניומנטלי, אבל הסולואים שלו חכמים, יפים, ממש במקום, והפריטות על האקורדים והפירוקים הם תמיד מלאכת מחשבת.

ראיתי את סנדרסון מופיע פעמיים במסגרת ״כוורת״ (הפעם הראשונה הייתה בפארק הירקון ב-1984) ואולי חמש או שש פעמים במהלך קריירת הסולו שלו – בארץ ובחו"ל (לוס אנג'לס). זו תמיד הייתה חוויה מרטיטה לצפות בו מנגן. הגאון המוזיקלי הזה נולד עם גיטרה ביד והטכניקה שלו בעיניי ייחודית ומעניינת.

עם דני סנדרסון האגדי, לוס אנג׳לס 2014. זה המקום להעיר שבמסגרת עבודתי יצא לי להיפגש מנהיגים ושועי עולם, מהאפיפיורים יוחנן פאולוס השני ובנדיקטוס ה-16 (כמה וכמה פעמים), דרך מלכי תאילנד ונורבגיה, נשיאים וראשי ממשלות שלנו ושל מדינות שבהן שירתתי כשליח, שחקני כדורגל וכדורסל מפורסמים, שחקנים מהוליווד ומישראל, וכן אמנים מאמנים שונים, ומעולם לא התרגשתי כפי שהתרגשתי כשביליתי כמה דקות במחיצתו של דני סנדרסון.

חמשת הגיטריסטים שמשלימים את העשיריה הפותחת שלי, לפי הסדר:

(6) ארז נץ – יהודית רביץ, באה מאהבה (1987).

(7) יאיר מיכאל (ויהודה עדר) – שלמה ארצי, ירח (1992).

(8) נאור דיין – ריטה, ימי התום (1988).

(9) גיא מזיג – הדורבנים, קובי (2003).

(10) ניק מילר – סטלה מאריס, האלבום הראשון (1992).

אני אוהב ומעריך גיטריסטים נוספים כמו חיים רומנו, אבי סינגולדה, יצחק קלפטר, גרי אקשטיין, דיוויד ברוזה, שלומי ברכה, אפרים שמיר, שלמה מזרחי, ועוד רבים וטובים – כל אחד יחיד ומיוחד בדרכו שלו.

לסיום, אוסיף שיש לי פינה חמה לשני גיטריסטים ישראלים נפלאים ומיוחדים, פחות ידועים אבל לא פחות טובים, ששיתפו עמי פעולה עם השנים בלהקות שהקמתי – חיליק ג׳ינו ואמיר אזולאי.  

עם אמיר וניסים במוסררה

עם חיליק והחבורה ב״עפר מזר והזרים״.